רע"א 5717/17 פלוני נ. משרד הביטחון- קצין תגמולים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.6.2017 (ע"ו 56248-12-16, השופט העמית א' ש' שילה והשופטים א' שוורץ ו- א' פורג ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערעור הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (בהתאמה להלן: ועדת הערעור ו- חוק הנכים ) מיום 20.11.2016.

2.

המבקש, יליד 1991, התגייס לצה"ל ביום 21.10.2010, ונקבע לו פרופיל 64 בשל ניתוח בקרסול שעבר לפני הגיוס. לאחר שסיים את הטירונות שובץ המבקש לקורס חובשים. לטענת המבקש, במהלך קורס החובשים נדרשו החיילים לבצע תרגולים רבים שכללו סחיבה וגרירה של חיילים אחרים עם ציוד מלא כדימוי של "סחיבת פצועים", לרבות באמצעות אלונקות. בהמשך, כך נטען, המבקש התלונן בפני רופא היחידה על כאבי גב, ובעקבות זאת הופנה לבדיקת CT . עובר לביצוע הבדיקה סיים המבקש את קורס החובשים ושובץ ביחידה במצפה רמון.

3.

בהמשך, המבקש עבר את בדיקת ה- CT ואף עבר בדיקת MRI . הבדיקות העלו ממצאים דיסקאליים בעמוד השדרה, לרבות בקע דיסק בחוליות L4-L5 עם קרע אנולרי. בעקבות זאת, לפי המלצתה של ועדה רפואית צבאית, הפרופיל של המבקש ירד ל-24 ובדצמבר 2012 הוא שוחרר משירות צבאי.

4.

לאחר שחרורו מהצבא המבקש הגיש למשיב בקשה לפי חוק הנכים להכרה בנכות שנגרמה לו, לטענתו, עקב שירותו הצבאי. ביום 1.9.2013 דחה המשיב את הבקשה בקבעו כי אין קשר סיבתי בין בעיות הגב של המבקש לבין שירותו הצבאי.

5.

המבקש הגיש ערעור על החלטתו של המשיב לוועדת הערעור. לטענתו, הפעילות המאומצת שלה היה שותף במהלך קורס החובשים כמתואר לעיל הובילה לפגיעה בגבו. באופן ספציפי, המבקש טען כי באחד הימים בחודש דצמבר 2010 במהלך קורס החובשים בוצע תרגול תחרותי שכלל סחיבה של חיילים רבים. בעת שסחב את אחד החיילים, כך נטען, המבקש חש כאבים חזקים בגב התחתון ואלה היו מלווים בהקרנה לרגל שמאל. המבקש טען כי מיד לאחר מכן ביקש לחדול מפעילות, אך בלחץ חבריו המשיך בתחרות לזמן קצר נוסף עד שהוחלף על-ידי חייל אחר. לדברי המבקש, הוא לא פנה לרופא באותו יום שכן ממילא כבר הייתה קבועה לו בדיקת CT זמן קצר לאחר מכן, וכן משום שחשש כי הוא יודח מהקורס.

6.

ביום 20.11.2016 דחתה ועדת הערעור את ערעורו של המבקש. ועדת הערעור קבעה כי המבקש סבל מכאבי גב עובר לשירותו הצבאי, שעליהם התלונן בהזדמנויות שונות. כמו כן, הצביעה ועדת הערעור על כך שלא הוצג כל תיעוד של האירוע שבו לכאורה נפצע המבקש או תיעוד על כך שכאבי הגב שמהם סבל נבעו מאותו אירוע. ועדת הערעור דחתה את הסבריו של המבקש באשר לסיבות שבגינן לא פנה לקבל טיפול מיד לאחר האירוע, ואף עמדה על כך שלא נמצאה התייחסות לאירוע בתיעוד רפואי מאוחר יותר. לבסוף, קיבלה ועדת הערעור את עמדת המומחה מטעם המשיב, שציין כי הספרות העדכנית מייחסת תחלואה דיסקאלית מסוג זה שהתפתחה אצל המבקש בעיקר לגורמים גנטיים והתפתחותיים. המומחה הכיר בכך שבמקרים מיוחדים מאמץ הנובע מהרמת משקל עלול לגרום אף הוא לפריצת דיסק, אך ציין כי אין זה המקרה.

7.

המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערעור לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה ועדת הערעור. בית המשפט המחוזי סבר אף הוא שלא הוכח כי הפעילויות הפיזיות שביצע המבקש במהלך קורס החובשים הובילו לפגיעה בגבו ובפרט, שלא הוכח האירוע החריג שלו טען המבקש. כמו כן, גם בית המשפט המחוזי מצא כי יש מקום לאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

8.

הבקשה שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש שב וטוען כי יש מקום להכיר בכך שבעיות הגב שמהן הוא סובל נגרמו עקב שירותו הצבאי. כך, הוא טוען כי עובר לגיוסו הוא לא סבל מבעיה רפואית משמעותית בגבו ושאף המומחה מטעם המשיב אישר כי הבדיקות שנערכו לו עובר לגיוס היו תקינות. לעומת זאת, כך טוען המבקש, זמן קצר לאחר גיוסו, חל שינוי דרמטי במצבו הרפואי. כמו כן, המבקש טוען כי ועדת הערעור התעלמה מעדויותיהם של חבריו לקורס החובשים אשר התייחסו הן לאירוע שתיאר והן לפעילות המאומצת שחוו באופן כללי בקורס.

9.

המבקש מוסיף וטוען כי חוות דעת המומחה מטעמו הייתה קוהרנטית ונתמכה בספרות רפואית, ואילו חוות דעת המומחה מטעמו של המשיב הייתה מגמתית ומלאה בסתירות. באופן ספציפי, המבקש טוען כי המומחה מטעם המשיב התבלבל בין מושגים יסודיים הנוגעים לבעיות שמהן הוא סובל, דבר שהשפיע משמעותית על קביעת המומחה בדבר הפגיעה בגבו.

10.

ביום 10.8.2017 הוריתי על הגשת תגובתו של המשיב לבקשה. בתגובה שהוגשה ביום 3.10.2017 נטען כי דין הבקשה להידחות. לשיטת המשיב, אין הצדקה להענקת רשות ערעור בבקשה שנסבה על הכרעה שעניינה בחירה בין חוות דעת של שני מומחים שונים. מכל מקום, סבור המשיב כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, מאחר שטענותיו של המבקש נסבות בעיקרן על האירוע של תחרות סחיבת הפצועים אשר אינו מתועד על-ידי איש למעט המבקש. ככלל, נטען כי החברים בוועדת הערעור, ובהמשך לכך גם בית המשפט המחוזי, ביססו את מסקנותיהם כדבעי על העדויות שהובאו בפניהם.

11.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים או כאשר דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). במקרה דנן, לצד ההבנה לתחושותיו של המבקש, לא התרשמתי כי הבקשה לרשות ערעור מקיימת אמת מידה מחמירה זאת, אלא נטועה בטענות שעניינן התרחשויות ונסיבות קונקרטיות.

כשלעצמי אני מייחסת את עיקר המשקל לעובדה שהאירועים הנטענים על-ידי המבקש לא הוכחו על ידו, ודי לי בכך. לצד זאת אוסיף, כי הכרעה באשר להעדפת חוות דעת רפואית פלונית על פני אחרת מצויה בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הערעור (ראו למשל: רע"א 9746/09 נג'ם נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון , פסקה ח (8.2.2010), וההפניות שם).

12.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.