רע"א 5733/09 איגור ניקונוב נ. קארין נתנזון

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו), לפיו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' שדה). בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בבקשה. בית המשפט המחוזי החליט ביום 8.7.2009 על עיכוב ביצוע פסק דינו עד ליום 13.7.2009. אף-על-פי כן, הוגשו שתי הבקשות רק היום, 12.7.2009.

2.

הרקע לבקשה הוא, בקצרה, כדלקמן. המשיבה הינה היורשת של המנוחה מרטה פופולין ז"ל (להלן: המנוחה ), אשר השכירה חנות שבבעלותה לגב' כהן (להלן: החנות ). נגד גב' כהן ננקטו הליכים לפינוי החנות והמושכר עקב אי עמידה בתנאי החוזה ואי תשלום דמי השכירות במשך 20 חודשים. או אז הגיש המבקש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא מחזיק כדין בחנות ולמשיבים אין סמכות לפנותו על פי פסק הדין שניתן נגד גב' כהן. בתביעתו טען המבקש כי עבד כשכיר בחנות עד שנת 2006, ובשנת 2006, עקב מצוקה כלכלית של גב' כהן, סוכם כי יוסף כשוכר נוסף של החנות בכפוף להסכמת המשכיר, וכי בידיו הסכם עם המנוחה המוכיח זאת. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה שיאסור את פינויו מן החנות.

3.

בית משפט השלום דחה את הבקשה בנימוק שהמבקש לא הצליח להוכיח קיומה של עילת תביעה, וכי התנהגותו נגועה, לפחות לכאורה, הן בשיהוי והן בחוסר תום לב. בהקשר זה, נקבע כי הראיות אותן הציג המבקש הן בלתי-מהימנות, אפילו לכאורה. בנוסף, בית משפט השלום זקף לחובתו של המבקש את העובדה שנמנע מלהביא את גב' כהן למתן עדות,

על אף שהוכח קשר חזק בין השניים. עוד נקבע כי לחובת המבקש פועלת העובדה שלא הציג את הסכם השכירות המקורי, כאשר בהסכם שהוצג על ידי גב' כהן בהליך אחר מופיע הסכם שונה. בית המשפט קבע שלא הוכח שהמבקש היה בעל עניין אמיתי בחנות וכי אינו תם לב, באשר לא טען לזכות בנכס למרות שננקטו נגד גב' כהן הליכי פינוי. עוד נקבע כי המבקש לא וידא ששכר הדירה משולם ולא הראה שפעל לפי תנאי ההסכם.

4.

בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נתקבלה, אולם ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי התרשם כי המבקש אינו תם לב, בנסיבות שבהן לא ניתן ליתן לו את הסעד הזמני לו הוא עותר, שהינו סעד מן הצדק. בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא שילם את דמי השכירות במשך 20 חודשים, למרות טענתו כי הצטרף לשכירות על מנת לסייע לגב' כהן מבחינה כלכלית. בית המשפט הצטרף לנימוקי בית משפט השלום לפיהם יש לזקוף לחובת המבקש את אי זימונה של גב' כהן לעדות; את העובדה שלא הביא כל ראיות בדבר היותו "שותף" של גב' כהן פרט להסכם השכירות; את העובדה כי גב' כהן לא טענה במסגרת ההליכים נגדה לזכויותיו של המבקש בחנות; וכי המבקש לא טען לזכויות בחנות עובר לניסיון הפינוי שלה. בנוסף, נקבע כי הנזק העלול להיגרם למבקש במקרה של פינוי המושכר הינו כספי בלבד, ואין בו כדי להצדיק מתן צו מניעה בנסיבות שתוארו.

5.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הראיות שהוצגו בפניו, לפיהן הוא מחזיק בחנות כדין. בנוסף, טוען המבקש כי בשים לב להסכם השכירות ולחזקתו בחנות במשך 3 שנים, ונוכח העובדה כי אין נגדו פסק דין לפינוי, לא ניתן לאכוף עליו את פסק הדין שניתן נגד גב' כהן. לדבריו, עניינו מעלה סוגיה עקרונית בשאלה האם דיני השכירות וזכות הקניין הנגזרת מכוח היותו מחזיק בנכס, מגבשים עילה לכאורה למתן צו הצהרתי, קודם להכרעה בתביעה.

6.

לאחר שבחנתי את הטענות שבבקשה ועיינתי בנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ככלל, לא תינתן זכות לערעור בגלגול שלישי, אלא כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מגדרי המחלוקת בין הצדדים ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) ). על פי ההלכה הפסוקה, אין ערכאת הערעור מתערבת במתן סעד זמני למעט במקרים חריגים, וזאת במשנה תוקף עת עסקינן בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי ( רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסמה, 15.11.98 )). סבורני כי אין המקרה דנן מעלה כל סוגיה החורגת משאלת זכויותיו של המבקש בחנות, שאלה בה הפכו שתי ערכאות ולא מצאו בה ממש. לכך מתווספת התרשמותן של הערכאות דלמטה מתום לבו של המבקש. בית משפט השלום, אשר התרשם באופן ישיר מן המבקש ומן הראיות שהציג, קבע כי "המבקש לא הצליח לשכנע בדבר קיומה של עילת תביעה, התנהגותו נגועה לפחות לכאורה הן בשיהוי והן בחוסר תום לב והראיות שהציג אינן מהימנות, אפילו לא לכאורה " (ההדגשה במקור). לעמדה זו שותף גם בית המשפט המחוזי, וגם מטעם זה לא מצאתי להיענות לבקשה.

לפיכך בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.