רע"א 5765/14 דניאל פנינג נ. עו"ד יעקב קראוס

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אבי ב – יפו (השופטת ר' לבהר שרון ) בע"א 52725-01-13 מיום 26.5.14, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים הן על החלטת בית משפט השלום (השופט ע' אלקלעי ) בתא"מ 34260-07-11 מיום 29.9.12, לדחות את בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף, הן על פסק דינו מיום 9.12.12, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב. במוקד ההליכים שאלת שכר הטרחה המגיע למשיב, עורך דין, בשל עבודה משפטית בעבור המבקשים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשים, זוג ישראלים המתגוררים מזה מספר שנים בארה"ב, שכרו את שירותיו של המשיב – עו"ד ישראלי אשר הכיר את המבקשת עוד מתקופת לימודיהם – לשם ייצוג המבקש בהליכים משפטיים, הנוגעים למימוש הסכם פירוק שיתוף של דירה בתל אבי ב המשותפת לו ולגרושתו, ולתביעת דמי שימוש ראויים עד לאותה עת. בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה, ואף גובה שכר הטרחה לא נקבע מראש. כשישה חודשים לאחר מועד ההתקשרות, הודיעו המבקשים למשיב כי אין הם מעוניינים עוד בשירותיו, ומשכך, דרש המשיב כי ישולם לו שכר הטרחה בעבור העבודה שביצע עד כה - בסך 40,000 ₪. המבקשים מצידם טענו, כי למעט מכתב התראה ומספר שיחות טלפון, לא נערכו בשלב זה כל הליכים משפטיים, ולפיכך אין בסיס לדרישה כספית גבוהה מעין זו. עוד טענו המבקשים, כי העבירו למשיב זה מכבר סכום של 2,000 ₪, ושסכום זה ניתן לו כשכר טרחה בעבור עבודתו במשלוח מכתב התראה. המשיב מצידו גרס, כי בשלב זה סיים להכין את כל מסמכי התביעה שביקשו ממנו המבקשים ולכן שכר הטרחה שלו צריך להיות גבוה בהרבה מהסכום המוצע. עוד טען, כי סך 2,000 ₪ שניתנו לו על-ידי המבקשים, ניתנו לשם תשלום אגרת בית משפט ולא כשכר טרחה. משעמדו המבקשים על סירובם לשלם למשיב כל סכום כסף נוסף, הגיש המשיב תביעה כספית בסדר דין מהיר לבית המשפט השלום בתל אבי ב – יפו בסך 50,000 ₪, והגיש בקשה, שהתקבלה, לסעד זמני של עיקול המקרקעין של המבקש. את התביעה המציא המשיב למבקשת בעת שביקרה עם ילדיה בישראל. בתגובה הגישו המבקשים בקשה לסילוק תביעת המשיב על הסף, וזאת בשל חוסר סמכות בינלאומית, היות הפורום הישראלי פורום לא נאות, והעדר יריבות בין המשיב לבין המבקשת.

ג.

בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשים לסילוק תביעת המשיב על הסף. באשר לטענת חוסר היריבות ציין בית המשפט, כי טענה מעין זו נבחנת נוכח כתב הטענות של התובע; קרי, היא עשויה להתקבל אם כתב תביעה, גם אם יוכח על כל פרטיו ודקדוקיו, לא יזכה את התובע בכל סעד מן הנתבע. נוכח זאת, קבע בית המשפט, כי בין המבקשת למשיב מתקיימת יריבות, שכן לפי כתב תביעתו הייתה היא זו שיצרה עמו את הקשר הראשוני, ששכרה את שירותיו, ושהתחייבה לפניו כי בעבור עבודתו ישולם לו שכר טרחה. באשר לטענת חוסר הסמכות הבינלאומית קבע בית המשפט, כי המצאת כתב התביעה למבקשת בעת ביקורה בישראל, בכתובתה הרשומה במרשם האוכלוסין, נעשתה כדין. הסיבה לכך היא שתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, הקובעת כי "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאה לאחד מבני משפחתו הגרים עמו", אינה מסייגת עצמה למסירה בכתובת המגורים המשותפת, ולפיכך, יכלה המבקשת לקבל את כתב התביעה הן בעבורה הן בעבור המבקש, בן זוגה. לבסוף, דחה בית המשפט אף את הטענה בדבר פורום לא נאות, וזאת משקבע, כי מבחן מירב הזיקות ומבחן הציפיות הסבירות של הצדדים, מצביעים שניהם על הפורום הישראלי כפורום הנאות; זאת, בין היתר, בשל כך שעבודת המשיב נעשתה בישראל, ושהעדים הנדרשים הן לשם הוכחת עבודתו, הן לשם קביעת גובה שכר הטרחה המגיע, נמצאים בישראל.

ד.

משדחה בית משפט השלום את בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף, דן בתביעה לגופה. יש לציין כי לבקשת המבקשים הותר להם לנהל את תביעתם דרך מערכת טלביזיה סגורה בינלאומית (בויעוד חזותי – 'וידאו קונפרנס'), וזאת כדי להקל עליהם ולחסוך מהם את הטרחה וההוצאות הכרוכות בנסיעה מארה"ב לישראל. בפסק הדין, מיקד בית המשפט את המחלוקת שבין הצדדים לשאלת היקף העבודה שנתבקש המשיב לבצע בעבור המבקשים, ולאחר עיון בחומר הראיות, לרבות חילופי הדואר האלקטרוני בין הצדדים, קבע, כי יש לקבל את גרסת המשיב הן לעניין היקף העבודה שהתבקש לבצע, הן לעניין הסכום של 2,000 ₪ ששולם לו. לפיכך קבע בית המשפט, כי על המבקשים לשלם למשיב ביחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בעבור עבודתו על תביעותיהם לפירוק שיתוף ולדמי שימוש ראויים. בכל הנוגע לגובה שכר הטרחה קבע בית המשפט באומדנה שיש להעמידו על 13,000 ₪; זאת בהתבסס על חוות דעת של עורך דין מנוסה בתחום באשר לשכר שנגבה בתביעות מעין אלה שלבסוף לא יצאו אל הפועל, ולאחר הפחתה מסוימת בשל מחדלו הדיוני של המשיב שלא דאג להסכם שכר טרחה, וקיזוז סך 2,000 ש"ח שהעבירו המבקשים למשיב לצורך תשלום האגרה, אך נשאר בידו משבוטלו התביעות.

ה.

על פסק דין

זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי אין מקום להיעתר לערעור שכן הטענות המועלות בו משיגות על הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, וכי אין זה מטבעה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות מעין אלה. בנוסף, ולמעלה מן הצורך ציין בית המשפט, כי קביעות בית משפט השלום באשר לטענות המבקשים בבקשתם לדחייה על הסף היו נכונות וראויות; באשר לטענת הפורום הנאות גרס בית המשפט, כי העובדה שהמבקשים הינם תושבי מדינה זרה היא רק אחד הפרמטרים הרלבנטיים, וכי שאר הפרמטרים מצביעים על זיקה חזקה לישראל. באשר לטענת חוסר הסמכות הבינלאומית ציין בית המשפט, כי משהגישו המבקשים כתב הגנה, ואף ביקשו לקיים את הדיון בויעוד חזותי והדבר ניתן להם, אין מקום לקבל את טענתם באשר לחוסר הסמכות הבינלאומית.

בקשת רשות ערעור

ו.

בבקשתם – המפורטת עד מאוד – משיגים המבקשים על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. כך, בין היתר, נטען, כי לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח ביניהם ובין המשיב, כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי ביצע עבודה משפטית משמעותית בעבורם, כי חלק מהראיות אשר הגיש המשיב לבית משפט השלום היו בדויות ומזויפות, וכי אין יריבות משפטית בין המבקשת למשיב, הואיל והיה זה המבקש שנזקק לייעוץ משפטי ולא המבקשת. בנוסף, טוענים המבקשים, כי בית המשפט בישראל נעדר סמכות בינלאומית לדון בתביעה, וזאת משמיאן המשיב להגיש בקשה לבית המשפט להיתר המצאה מחוץ לישראל בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. לבסוף טוענים המבקשים, כי בית המשפט בישראל לא היה רשאי לקיים דיון באמצעות ויעוד חזותי, הואיל ולפי הדין בארה"ב הדבר אינו מותר. לעניין זה הוסיפו המבקשים, כי בית משפט בישראל רשאי היה לגבות עדות או לבצע חיקור דין במדינה זרה רק על פי הפרוצדורה הקבועה בתקנה 12 לתקנות לביצוע אמנת האג, 1970 (גביית ראיות), תשל"ז-1977, ועל פי סעיפים 45 ו-47 לחוק העזרה המשפטית בין מדינות, תשנ"ח-1988.

הכרעה

ז.

הלכה פסוקה היא שרשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש עיוות דין אם תידחה בקשתו. הבקשה שלפנינו, ובמובהק, אינה נמנית על סוג הבקשות הללו. טענותיהם של המבקשים משיגות רובן ככולן על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ולמעשה רובן אף מנוסחות, במידה רבה, כערעור נוסף על קביעות בית משפט השלום באשר לעבודה אשר התבקש המשיב לבצע עבור המבקשים, ובאשר לעבודה שנעשתה בפועל. כידוע, אין זה מטבעה של ערכאת ערעור להתערב בהשגות מעין אלה, קל וחומר בגלגול שלישי ( ראו למשל רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999) ; רע"א 6482/14 פאעור נ' דיאב (2014)).

ח.

למעלה מן הצורך ולגופם של דברים, יצוין לעניין טענת המבקשים באשר לחוסר הסמכות הבינלאומית של בית המשפט בישראל, כי הלכה פסוקה היא שאחת מן הדרכים בהן יכול בית משפט בישראל לרכוש סמכות, היא באמצעות המצאה לנתבע הנמצא בתחומי המדינה. לעניין זה נקבע, כי ככלל אין מגבלה על רכישת סמכות בינלאומית באופן זה, כך גם כאשר ההמצאה "בוצעה בזמן הימצאות אקראית וזמנית של הנתבע בארץ" (רע"א 9810/05 Martin J.Hecke

נ' Pimcapco

(2009) פסקה 7 לפסק הדין). עוד צויין בפסיקה, כי רק בנסיבות חריגות ייפסל תוקפה של המצאה לנתבע בתחומי המדינה, וזאת, למשל, כאשר התובע הוא אשר הביא להגעתו של הנתבע לארץ וזאת בדרכי רמיה ( שם , שם). בענייננו הגיעה המבקשת עם ילדיה לישראל על דעת עצמה וביוזמתה, והמשיב ניצל את ההזדמנות שניקרתה על דרכו כדי להמציא לידה את כתב התביעה, ובכך אין כדי לפסול את ההמצאה. אוסיף, כי כל גישה הגיונית – וגם לשכל הישר מקום במחוזותינו – אינה יכולה להלום, כי תביעה מעין זו לשכר טרחה על עבודה משפטית בישראל תתברר בארה"ב, על כל המשמעות המעשית והכספית הכרוכה בה.

ט.

לבסוף, באשר לטענת המבקשים ביחס לחוסר הסמכות של בית המשפט בישראל לגבות את עדותם באמצעות ויעוד חזותי, חל על זו השתק שיפוטי, המונע מן המבקשים להעלותה, ואכן מוטב היה לטענה זו לו לא נטענה. דוקטרינת ההשתק השיפוטי נגזרת מעקרון תום הלב, וחלה כאשר צד מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות, אם במסגרת אותו הליך עצמו או במסגרת שני הליכים שונים (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625 (2005)). כפי שנזדמן לי לציין בעבר "ההליכים המשפטיים אינם 'תכנית כבקשתך' בהם יכול פלוני לטעון פעם כך ופעם אחרת, ולסתור את דבריו שלו עצמו בהתאם לאינטרסים נשוא ההליך הרלבנטי" (ע"א 739/13 בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה (2014), פסקה י' לפסק הדין). בענייננו היו אלה המבקשים אשר הגישו בקשה לבית משפט השלום על מנת שיאפשר להם למסור עדות באמצעות הויעוד החזותי. בבקשתם, בנוסף לתיאור הקשיים הכלכליים הכרוכים בנסיעה מארה"ב לישראל, על ילדיהם הקטינים, הפנו המבקשים למספר סעיפי חוק אשר לדידם מקנים סמכות לבית המשפט ומאפשרים לו להיעתר לבקשתם. והנה עתה, בבקשת רשות הערעור, כאשר מעוניינים המבקשים בביטול פסק הדין שניתן כנגדם, מבקשים הם לטעון אחרת ולשם כך מפנים לסעיפי חוק אחרים, ועל בסיסם גורסים כי בית משפט השלום היה נעדר סמכות לאפשר גביית עדות בויעוד חזותי, ולפיכך יש לבטל את פסק הדין. פשיטא כי התנהלות מעין זו אין להלמה.

י.

ובטרם סיום: הצדדים לא ערכו הסכם שכר טרחה, וזו הזדמנות לשוב ולציין את הצורך בכך. אכן, לעיתים – במקרה של היכרות מוקדמת או מטעם אחר, או ברשלנות גרידא – מוצאים עצמם צדדים שלא ערכו הסכם מתדיינים בכגון דא, דבר שבקלות ניתן היה למנוע בהסכם שכר טרחה פשוט; וראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל , פ"ד נח(5) 20, שם ציין השופט (כתארו אז) א' ריבלין, תוך הסתמכות – בין השאר – על מאמרו של פרופ' ד' פרידמן "שכר טרחה ראוי לעורך-דין", המשפט ב' (תשנ"ה) 105 – "שמקובלת עלי התפיסה שלפיה האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין, ומחדלו בעניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר" (עמ' 32), כפי שאירע בענייננו. בענין דומה נזדמן לי לציין "שורש הקושי ... היה היעדרו של הסכם כתוב בענין שכר הטרחה, בניגוד לנכון ולראוי בכגון דא, לקח שלמד בתיק זה גם המבקש. הצורך בהסכם זה נובע בראש וראשונה מן השכל הישר, ומנסיון החיים שלפיו כשהמדובר בכסף – לפתח חילוקי דעות רובצים" (רע"א 4723/05 עו"ד ש' לוי נ' י' ברוש (2005) פסקה ד(4); ועוד שם, פסקה ד(5) – "הדגש הוא – הצורך בהסכם כתוב". עורכי הדין (וגם הלקוחות), היזהרו באי הסכמיכם!

יא.

כאמור אין מקום להיעתר לבקשה.