רע"א 5770/15 גד דיין נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

1.

בהחלטתי מיום 3.8.2015 נמחקה בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 26228-03-13 ( השופטת נ' בן-אור ).

הבקשה נמחקה מן הטעם ש הדרך הדיונית בה נקטו המבקשים לא הייתה נכונה בנסיבות העניין, הואיל והיה עליהם להגיש "בקשת רשות ערעור" ולא "בקשה לעיכוב ביצוע" לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ביום 14.5.2015 בקשה קודמת לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידם. על רקע זה הוגשה הבקשה דנא כ"בקשת רשות ערעור", כנדרש.

2.

יוזכר בתמצית כי בפסק הדין נדחתה תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי לפיו הם בעליהם החוקיים של שתי דירות בפרויקט אותו בנתה המשיבה 2. כן נקבע, כי המבקשים ישלמו למשיבים סכומים שונים בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 300,000 ש"ח.

3.

כאמור, טרם שהוגש הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה על ידו, תוך חיוב המבקשים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי המבקשים לא טענו כל טענה באשר לסיכויי הערעור, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. נאמר שאין די בטענות בדבר "מאזן הנוחות" כדי להצדיק היעתרות לבקשתם, וכי עיכוב ביצוע לא נועד "לקנות" עוד פרק זמן עד למימוש תוצאת פסק הדין. יתר על כן, נאמר בבחינת למעלה מן הצורך כי בנסיבות העניין גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. הוסבר, כי בקשת עיכוב הביצוע נסמכה בחלקה על קביעות עובדתיות אשר נדחו בפסק הדין עצמו (למשל, הטענה כי המבקש 2 נטל משכנתא בגין הדירה המכונה "דירה 54"), וכן על טענות אשר עומדות בסתירה לטענות קודמות שנטענו במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל (למשל, הטענה בדבר זהות המתגורר בדירה השנייה, המכונה "דירה 94"). לעומת זאת ציין בית המשפט המחוזי כי המשיבה 3 רכשה את הדירות בהליכי מימוש שבוצעו כדין, ואף נטלה משכנתא כדי לממן את הרכישה ופורעת את חובה לבנק מידי חודש. בנסיבות אלה, נאמר כי היעתרות לבקשת עיכוב הביצוע משמעה הלכה למעשה מניעה מהמשיבה 3 ליהנות מפירות הנכסים שרכשה, באופן שיוביל לפגיעה כלכלית בה. עוד נאמר כי לנוכח מצבם הכלכלי הנטען של המבקשים, ספק אם המשיבה 3 תוכל להיפרע מהם בגין הנזקים הכלכליים שעלולים להיגרם לה מהיעתרות לבקשה.

4.

המבקשים סבורים כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב הביצוע שגויה. נטען כי במקרים כגון אלו – בהם עלול להיגרם למבקשים הגרים בדירות נזק בלתי הפיך – מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. כן נאמר, לעניין סיכויי הערעור, כי אף שאכן המבקשים לא התייחסו לעניין זה במסגרת הבקשה שהגישו לבית המשפט, הדבר נבע בין היתר מכך שהבקשה הוגשה בנסיבות "מיוחדות" כאשר המצב במשפטי לא היה ברור לאשורו וזאת על רקע השינויים בהלכה הנוהגת לעניין הגשת בקשות לעיכוב ביצוע [ראו ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015), (להלן: עניין

הראל ) ]. לגופו של עניין סבורים המבקשים כי סיכויי הערעור טובים.

5.

לאחר העיון בבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו בעניין עיכוב הביצוע, לא ראיתי להיעתר לבקשה. אציין כי נקודת המוצא להחלטתי היא נקודת מוצא "ערעורית" – דהיינו, בדיקתי מתמצית בשאלה האם נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותי, ואין היא בבחינת בירור ראשוני מחדש.

כאמור, לא מצאתי שיש הצדקה להיעתר לבקשה ולהתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. ראשית יצוין כי הבקשה דנא היא למעשה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את התובענה שהגישו המבקשים. עוד אזכיר כי בנקודת הזמן הנוכחית הליכי המימוש כבר יצאו אל הפועל כאשר המשיבה 3 רכשה את הדירות, בהליך שנקבע כי היה כדין. בית המשפט המחוזי שקל את הטענות שהעלו המבקשים – הן לעניין סיכויי הליך הערעור והן לעניין מאזן הנוחות – וקבע כי יש לדחות את הבקשה. איני מוצא פגם במשקל שהעניק בית המשפט לשיקולים השונים. אין חולק שהדרישה בדבר הוכחת סיכויי הערעור היא מופחתת כשמדובר בהליכים שעניינם פינוי מדירות מגורים [ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי , פסקה 6 (29.1.2007)] , ואולם מובן כי גם בנסיבות אלה עדיין נדרש לעמוד על סיכויי הערעור. בהקשר זה, אודה כי טענת המבקשים לפיה הם לא טענו לעניין סיכויי הערעור לכאורה משום שהמצב המשפטי היה "מעורפל" מעלה תמיהה, שהרי גם טרם ההלכה שנקבעה בעניין הראל הייתה קיימת הדרישה להוכחת יסוד זה במסגרת בקשות לעיכוב ביצוע. עוד יצוין – וזאת בזהירות המתבקשת – כי אף לגופם של דברים, פסק הדין ארוך ומעמיק כאשר חלק ניכר מהקביעות בו מבוסס על עובדות, הערכת עדויות והחלטות שיפוטיות קודמות. המבקשים עצמם מציינים כי חלק מבקשתם הנוכחית נשען על טענתם כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו העובדתית לפיה המבקש 2 לא נטל משכנתא לגבי "דירה 54" [ ראו סעיף 31 לבקשת רשות הערעור ] – והרי שאף לדידם נדרש לסטות במובן מסוים מקביעה עובדתית זו כדי לקבל את הבקשה.

אוסיף, כי אף לגבי "מאזן הנוחות" לא התרשמתי שנפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי. בעניין זה סבורני כי יש טעם של ממש בקביעה כי קשה להלום את הבקשה, כאשר המשמעות המעשית בכך היא שהמשיבה 3 תהא מנועה כל העת מביצוע פעולות בנכסים אותם רכשה כדין. אציין כי לא נעלמה מעיני טענת המבקשים לגבי כך שעלול להיגרם נזק לאנשים המתגוררים ב"דירה 94" ככל שהבקשה לא תתקבל. לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי במישרין, בציינו כדלהלן:

"אשר לדירה 94, מעבר לעובדה כי זו אינה משמשת דירת מגורים למבקשים 3 ו-4, שטענתם לבעלות בה נדחתה על ידי, הרי שכל המשפט התנהל על יסוד טענתם - שגובתה בתצהירים מטעמם - לפיה מי שמתגורר בדירה הוא יהודה דיין, המשלם להם דמי שכירות שנתיים (טענה שלא נתתי בה אמון). והנה עתה נטען, כי בדירה מתגורר, עוד בטרם הוגשה התביעה, בנו של יהודה דיין, שאינו משלם שכר דירה בשל מצבו הכלכלי. אם כך, בלשון המעטה יש לומר כי המצג העובדתי שהוצג בפני בית המשפט במהלך ניהול ההוכחות אינו תואם את המצג העובדתי המוצג עתה. מכל מקום, מצבו המשפחתי והכלכלי של בנו של יהודה, עם כל הצער שבדבר, אינו יכול להיות רלוונטי לדיון שלפנינו, באשר אין הוא בעל דין. ככל שמוצא לנכון מי מבני המשפחה לתמוך באותו בן על ידי תשלום הוצאות שכר דירה, יכול הוא לעשות זאת בכל דירה אחרת ולא בדירה המצויה בבעלותה של משיבה 3..."

בית המשפט המחוזי הגיע לקביעתו דלעיל מתוך היכרותו המעמיקה עם עובדות התיק והטענות העובדתיות שנטענו במסגרת ההליך שהתנהל לפניו. ככל שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אכן המצג העובדתי לגבי "דירה 94" זו אינו תואם מצגים קודמים שהוצגו בנדון, איני מוצא סיבה להטיל דופי בקביעה זו. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי ציין ובצדק, כי על כל פנים, מצבו הנטען של מר אדיר דיין (בנו של מר יהודה דיין) וילדיו, אשר נטען כי הם המתגוררים ב"דירה 94", אינו יכול להיות רלבנטי לענייננו שכן האחרונים אינם בעלי דין בהליך דנן.

6.

על יסוד האמור לא התרשמתי כי נפל פגם בשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי או במסקנתו הסופית לעניין עיכוב הביצוע. על כן הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.