רע"א 5788/08 לאון שנקלר נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 2387/06 (כבוד השופטת י' שופטמן ), בגדרו דחה ערעור שהגיש המבקש כנגד החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב (כבוד הרשם מ' כהן ) לדחות טענת "פרעתי" שטען במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-62898-89-0 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 3.7.1989 לביצוע פסק דין מיום 9.3.1989 בו חויב המבקש לשלם למשיב סכום של 38,558 ש"ח בצירוף ריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (תיק אזרחי 2058/88, להלן: התיק המקורי ).

התביעה בתיק המקורי הוגשה נגד שלושה נתבעים - חברת דרך קידום ושווק בע"מ (להלן: החברה ), המבקש ושמואל מאירסון (להלן: מאירסון ). החברה והמבקש נתבעו בתחילה ביחד ולחוד בסכום של 255,122 ש"ח אשר כלל כ- 215,000 ש"ח בגין יתרת החובה והריבית בחשבון החברה בבנק לו ערב המבקש וכן 38,558 ש"ח בגין פיגור בתשלומי שכירות על ציוד להם ערבו המבקש ומאירסון. מאירסון אשר היה כאמור ערב רק לתשלומי השכירות, נתבע בסכום של 38,558 ש"ח בלבד.

ביום 9.3.1989 ניתן פסק דין כנגד המבקש בלבד, עקב הסכם פשרה בינו ובין המשיב, אשר קבע את חיובו של המבקש בסכום של 38,558 ש"ח. יצוין כי פסק הדין אינו מציין בגין איזה רכיב של התביעה משולם הסכום ואינו מתייחס כלל לנתבעים האחרים. בעקבות פסק דין זה הוגש ביום 27.3.1989 כתב תביעה מתוקן במסגרת התיק המקורי בו תוקן סכום התביעה נגד המבקש כך שהופחת הסך שנפסק מסך כל הסכום שנתבע ממנו. סעיפי התביעה נגד הנתבעים הנוספים נותרו על כנם.

משלא פרע המבקש את החוב פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל כנגדו.

בשנת 1998 הגיש המבקש בקשה בטענת "פרעתי" בה נטען כי סילק את מלוא חובו למשיב וכי יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל אופסה. אין לי הצורך במסגרת זו להידרש לפרטי טענה זו. אסתפק בכך שאציין כי הטענה נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל ואז הוחזרה אליו על ידי בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, לצורך שמיעת עדות נוספת. אף לאחר עדות זו נדחתה הטענה וערעור ובקשת רשות לערער שהגיש המבקש בעניינה נדחו אף הם.

מכאן באים אנו לטענה העומדת בשורש הבקשה שבפני. בשנת 2004 הגיש המבקש פעם נוספת בקשה בטענת "פרעתי" לראש ההוצאה לפועל. בפעם זו נסמכה הטענה על הוראות סעיף 55(ב) ו-(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). לשיטת המבקש, פטור הוא מתשלום החוב שנפסק נגדו היות והבנק מחל, ויתר והפטיר את מאירסון מתשלום אותו החוב בו היו חייבים הם יחד ולחוד. עוד ביקש הוא בהתבסס על טענה זו כי יושבו לידיו הסכומים ששולמו על ידו עד כה.

יצוין, להשלמת התמונה, כי תשובת המשיב בהליך נמחקה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 14.7.2004 לאחר שזה לא קיים צו לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלון.

המשיב טען טענה מקדמית, כי הטענה שהעלה המבקש אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל דחה את טענתו מהטעם שבקשת המערער מתייחסת לנסיבות עובדתיות שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין ומכאן שנכללת היא לכאורה בגדר הטענות שניתן להעלות כטענת "פרעתי" על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ).

ביום 30.5.2006 ניתנה החלטתו של ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם

מ' כהן ) בבקשה גופה, בה נדחתה טענת המבקש. ראש ההוצאה לפועל נימק את הדחייה במספר נימוקים. נקבע, כי פסק הדין על פיו נפתח תיק ההוצאה לפועל ברור ואינו טעון הבהרה או השלמה וכי סמכות ראש ההוצאה לפועל היא לבצע את פסק הדין ככתבו ואין לו סמכות להוסיף עליו לשנותו או לתקנו. עוד נקבע כי אין לראש ההוצאה לפועל אפשרות לבחון את הרקע העובדתי והשיקולים אשר שקל בית המשפט עובר למתן פסק דינו. משכך, בנסיבות העניין כאשר פסק הדין אינו מפרט בגין איזה רכיב של החוב חויב המבקש ומה היו תנאי ההסכמה שעמדה בבסיס פסק הדין, אין באפשרותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענתו והיה עליו לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לפסק דין הצהרתי על ביטול פסק הדין המקורי. עוד נקבע כי המבקש מכוון טענותיו כלפי החלק ההסכמי של פסק הדין, היינו הסכמת הצדדים שעמדה בבסיסו וכי טענות ממין זה היה עליו כאמור להביא בתביעה עצמאית ונפרדת בה יוכיח את טענותיו.

אף לגופו של עניין נדחתה טענת המבקש. ראשית נקבע כי חל שיהוי ניכר העולה כדי חוסר תום לב של המבקש בעצם הגשתה של הבקשה. עוד נקבע כי כאמור בנסיבות העניין לא ניתן לדעת מנוסח פסק הדין מדוע הסכים המבקש למתן פסק הדין נגדו והאם היה זה בכפוף להמשך ההליכים נגד הנתבעים הנוספים. משכך, ובאשר פסק הדין עצמו ניתן נגד המבקש בלבד ואינו מתייחס כלל ליחס בינו ובין הנתבעים האחרים או לתנאי כלשהו לאכיפתו, לא ניתן לקרוא דברים אלו לתוכו. הוסף גם כי אין בהכרח בכך שהמשיב לא פעל כנגד מאירסון משום הפקעת החיוב הפסוק, מה גם שאין פסק הדין קובע בגין מה נפסק חיוב זה ואין הכרח שיש זהות בין החוב הפסוק לחוב שלא נגבה.

המבקש ערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 2387/06).

ביום 21.5.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שופטמן ) בגדרו דחה הוא את ערעור המבקש. נקבע, כי אף שנראה מנסיבות העניין שהחיוב בפסק הדין המקורי נוגע לאותו חוב שנתבע ממאירסון, צדק ראש ההוצאה לפועל כשקבע כי אין מקומה של טענה זו בפניו, וכי מחייבת היא בחינת שיקולים שאינם בגדר טענת "פרעתי" ואינם בסמכות ראש ההוצאה לפועל. מדובר במחלוקת עובדתית ומשפטית סבוכה וטענת המבקש כי המשיב הפטיר את מאירסון כלל לא הוכחה. בנסיבות אלו אין היא בסמכות ראש ההוצאה לפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזר המבקש בעיקר על טענתו כי פטור הוא מתשלום החיוב שהושת עליו במסגרת פסק הדין המקורי בשל התקיימות תנאי סעיף 55(ג) ו-(ג) לחוק החוזים, היינו בשל כך שהמשיב ביטל או הפטיר את חיובו של מאירסון על אותו החוב. עוד נטען כי שגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי שאלה זו אינה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל היות ומ דובר

בנסיבות שארעו כולן לאחר מתן פסק הדין המקורי ומכאן שבאות הן בגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. נטען גם כי לאור מחיקת תגובת המשיב בהליך בפני ראש ההוצאה לפועל, נפתרה ברובה המחלוקת העובדתית והיה עליו לקבל את טענותיו של המבקש בעניין. עניין הפטרתו של מאירסון נלמד, לשיטתו אף מהתנהלותו של המשיב בעניין והתחמקותו מגילוי מסמכים או מענה על שאלון בסוגיה זו.

מנגד טוען המשיב כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. טענות המבקש נוגעות לנסיבות המיוחדות של פרשה זו ומכאן שאינן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה דיון בפני ערכאה זו. לשיטתו, מהווה בקשה זו, כמו גם בקשות קודמות שהגיש המבקש, ניסיון בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט מצד המבקש לפטור את עצמו מפירעון חובו למשיב אף שחוב זה חלוט ונובע מפסק דין שניתן בהסכמה. בקשה זו אף הוגשה בשיהוי רב, שנים רבות לאחר מתן פסק הדין בעניינו. לגופו של עניין נטען, כי כשם שנקבע בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, פסק הדין המקורי הינו ברור ואינו טעון הבהרה או השלמה, הוא מחייב את המבקש בלבד בתשלום הסכום הפסוק ואין בו זכר לתנאי כלשהו לאכיפתו. טענות המבקש מחייבות את בחינת הרקע העובדתי והשיקולים שעמדו ברקע הסכמת הצדדים על פיה ניתן פסק הדין, ואין זה מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לבחון שיקולים אלו. עוד נטען כי לא הוכח כלל כי מדובר באותו החיוב או כי מאירסון הופטר מחובו ויתרה מכך, אף אם כך הוא, אין לקבוע מכך שפסק הדין מותנה בהמשך הליכי הגבייה נגד מאירסון. משכך, ולאור העובדה שפסק הדין קובע לשיטתו חיוב עצמאי של המבקש במנותק מכתב הערבות או הנתבעים הנוספים אין כלל תחולה לסעיף 55 לחוק החוזים בעניין. מכל מקום, יש לטענתו לראות בפסק הדין כהוכחה לכך שלא הייתה כל כוונה לפטור את המבקש מחובו ומכאן שחל אף הסייג בסעיף 55(ג) סיפא "זולת אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת".

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש. נראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). יתרה מכך נקבע גם כי לא תינתן רשות ערעור אפילו עם עולה בעניין שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון , פ"ז ז(2) 1155 (1953)). מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין אני סבור שניתן לקבוע כקביעה גורפת שטענת "פרעתי" הנסמכת על סעיף 55(ב) ו-(ג) לחוק החוזים אינה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. ניתן לדמות מקרה בו למשל לאחר שניתן פסק דין נגד נתבעים מסוימים הקובע כי חבים הם סכום מסוים יחד ולחוד לנתבע פלוני, תתעורר סיטואציה, מאוחרת לפסק הדין, בה יחולו תנאי הסעיף. על פניו, מבלי להידרש לסוגיה זו עד תומה וכתלות בנסיבות המקרה הספיציפי, יתכן שהשאלה תהה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. אולם אין לי הצורך להכריע בעניין. בנסיבות המקרה שלפני מסכים אני כי הקביעה האם החיוב שיצר פסק הדין המקורי הינו חיוב של יחד ולחוד, אף שפסק הדין אינו קובע זאת, מחייבת הידרשות לנסיבות מתן פסק הדין והמניעים שהיו לצדדים בהגיעם להסכמה על בסיסה ניתן הוא. בחינה זו אינה מצויה בגדרה של סמכות ראש ההוצאה לפועל בבוחנו טענת "פרעתי" היות ואין הוא רשאי לפרש את פסק הדין אותו הוא בא לבצע או למלא את החסר בו על דעת עצמו (השוו למשל, רע"א 3450/07 מרקין נ' משה (טרם פורסם, 22.11.2007)).

יתרה מכך, מסכים אני עם קביעת הערכאות הקודמות כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אותו מאירסון הופטר מחובו ואין אני סבור אף כי הדבר מתחייב מהתרחשות האירועים כפי שתוארה היא לעיל. אך גם לו סברתי כי ניתן הפטר למאירסון לא היה בכך ככל הנראה כדי להועיל למבקש. זאת היות ולאור פסק הדין שניתן נגדו בהסכמה, דומה כי נכון היה לומר שאין הפטר זה חל עליו מאחר ולא הייתה לו ציפייה סבירה שכך יהיה (השוו, ע"א 33/00 מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ נ' סוריה , פ"ד נח(5) 1, 10 (2003)).

עוד אוסיף טרם אסיים, כי מהשתלשלות האירועים בתיק דומה כי אכן נפל פגם באופן התנהלותו של המבקש בתיק זה. פסק הדין המקורי ניתן עוד בשנת 1989 בהסכמת המבקש. ממועד זה חלפו כבר כמעט שני עשורים, והנה המבקש ממשיך ומנסה להתחמק מהחיוב המוטל עליו בטענות שונות. אין לקבל אופן התנהגות זה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.