רע"א 5793/10 הרשות הפלסטינית נ. עזבון המנוחה רחל שבו ז"ל + 9 משיבים נוספי

1.

המשיבים הגישו נגד המבקשים – הרשות הפלסטינית ושלוחיה – תביעה בגין נזקים שנגרמו להם בפיגוע טרור שהתרחש בביתם של המשיבים. התביעה היא חלק ממספר תביעות שהוגשו נגד הרשות הפלסטינית, הנדונות בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר עניינן באחריות המבקשים לנזקים שנגרמו לתובעים השונים בפיגועי טרור. במסגרת התביעות המאוחדות, ניתנה החלטה כללית (להלן: ההחלטה הכללית ), שלפיה רשאים תובעים שהעלו טענות רפואיות בכתב תביעתם לפעול באחת משתי דרכים: להסכים לפיצול התביעה כך שתחילה תידון שאלת האחריות ולאחר מכן יצורפו חוות הדעת הרפואיות או

להגיש בקשה לפטור מצירוף חוות דעת רפואית ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט. המשיבים עתרו בבקשה לפטור אותם מהגשת חוות דעת רפואית ולמינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, ואילו המבקשים התנגדו לבקשה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' דרורי ) נעתר לבקשה ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.

המבקשים טוענים כי בקשת המשיבים הוגשה רק בחלוף שנה מיום שניתנה ההחלטה הכללית וכשלוש שנים לאחר הגשת התביעה. לגופו של עניין טוענים הם כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הענקת פטור מהגשת חוות דעת רפואית ובפרט כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח חסרון כיס; כי בית המשפט שגה בהנחתו כי הענקת הפטור מעניקה יתרון דיוני לנתבעים דווקא; כי בית המשפט הפך למעשה את הנטל להוכיח את הצורך בפטור; כי ההחלטה גורמת למבקשים פגיעה קשה העולה על הנדרש; וכי לא היה מקום לחייבם בהוצאות הבקשה. המשיבים מצידם סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי. הם מדגישים את נסיבותיו הקשות של אירוע הטרור בו נפגעו, את פגיעתם הקשה, את גילם הצעיר יחסית, וסבורים כי בהתחשב בכל אלה עלה בידיהם להוכיח כי העדר יכולת כספית לממן את חוות הדעת המבוקשות.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי מקום בו רוצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, שומה עליו לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין. עם זאת, פותחת סיפת התקנה פתח לסטות מן הכלל, ומאפשרת לבית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית המשפט המחוזי הדגיש לעניין זה, ובצדק, כי תובע המבקש פטור נושא בנטל כבד, להראות שאין באפשרותו להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, שכן פטור כזה עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד.

עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע כי תובע המבקש לפטור אותו מהגשת חוות דעת, מותיר למעשה את הזירה למומחה הממונה מטעם בית המשפט ולמומחה מטעם הצד שכנגד. "מכאן" – כך נקבע – "שכאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר בכך על יתרון דיוני וראייתי שיש לו. כאשר אלה הם פני הדברים, צריך טעם חזק לסרב לבקשה מעין זו של התובע, בקשה שעשויה להצמיח יתרון ראייתי דווקא לצד שכנגד". גישה זו אין בידי לקבל. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן מאפשרת לבית המשפט למנות מומחה מטעמו, אולם הפעלה גורפת של תקנה זו, תהפוך את הכלל הקבוע בתקנה 127 לפלסתר, ותחתור תחת עקרון היסוד לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה".

4.

על אף האמור, לא שוכנעתי כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי למנות מומחה מטעמו. בית המשפט היה ער, כאמור, לנטל הכבד המוטל על תובע, המבקש פטור מהגשת חוות דעת מטעמו. בית המשפט שוכנע מן הראיות שהובאו בפניו, לרבות תצהירו של אבי המשפחה (המשיב 5), כי יכולת השתכרותו של זה האחרון מוגבלת ביותר ואף נימק את החלטתו. קביעה מסוג זה מסורה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, ולא מצאתי בנסיבותיו של המקרה דנן להתערב בשיקול דעת זה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.