רע"א 5884/14 פינקסו גלובל אינווסטמנטס בע"מ נ. דוק השקעות 1988 בע"מ

א.

שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (סגן הנשיאה י' ענבר, השופטת י' שבח, והשופט ש' שוחט ) מיום 16.6.14, בו נדונו שלושה ערעורים אזרחיים שהדיון בהם אוחד: ע"א 4408-03-13, ע"א 11450-04-13, ו-ע"א 3457-04-13. הערעורים הופנו כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ע' רביד ) מיום 5.2.13 בת"א 64100-07, שקיבל חלקית את תביעת המשיבה בתיקים שלפנינו, וקבע כי על המבקשים לפצות אותה בגין הנזק שנגרם לה בעסקת הלוואה אשר התבררה בדיעבד כ"תרגיל עוקץ". בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המשיבה, ומכאן הבקשות.

רקע והליכים

ב.

המשיבה היא חברת השקעות אשר היתה קרבן לתרגיל עוקץ של סטנלי ברמן, מתווך נדל"ן שנקלע לחובות כבדים כתוצאה מהימורים בלתי חוקיים. באמצעות מעשה תרמית, שכלל זיוף מסמכים, הצליח מר ברמן להוציא מידי המשיבה סכום כסף של 420,000 דולר (1,963,500 ₪); מחצית מן הכסף הועברה בהעברה בנקאית מהמשיבה לחברת אף.בי.אס אינטרנשיונל אינווסטמנטס סרוויס בע"מ, והמחצית השנייה ניתנה למר ברמן בשיק פתוח, שהעביר לשתי חברות אחיות המעניקות פלטפורמה למסחר אינטרנטי במטבע חוץ: אפאקסיוסי סולשנס בע"מ ופינקסו גלובל אינווסטמנטס בע"מ (המבקשות בבקשת רשות הערעור רע"א 5884/14, להלן המבקשות ). מטרתו של מר ברמן בהעברת הכספים למבקשות, הייתה לכסות חוב שהיה לו כלפיהן בסך 280,000 ₪, ובשאר הסכום להמשיך ולהמר דרכן.

ההליך בבית משפט השלום

ג.

לאחר שהתגלה תרגיל העוקץ הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה כנגד מר ברמן, וצירפה לתביעה גורמים נוספים אשר לטענתה היו אחראים ביחד ולחוד לנזקים שנגרמו לה: המבקשות, אשר כאמור, אליהן הגיעה מחצית מסכום הכסף שנגזל מן המשיבה (באמצעות השיק הפתוח); חברת אף.בי.אס אינטרנשיונל אינווסטמנטס סרוויס בע"מ, שהמחצית השניה של כספי העוקץ הועברה אליה בהעברה הבנקאית (נתבעת זו נמחקה מאוחר יותר בהסכמה); עו"ד שמוחה, אשר תיוך בין המשיבה לבין מר ברמן; עו"ד פאור ועו"ד ריבקינד, אשר שימשו כעורכי דינו של מר ברמן בעסקה המדוברת; ועו"ד עוזר (המבקש בבקשת רשות הערעור 5953/14, להלן המבקש ), אשר ייצג את המשיבה בעסקה מול מר ברמן. המבקשות הגישו מצדן הודעה לצד שלישי כנגר ברמן, המשיבה ומנהלה, עו"ד שמוחה, עו"ד פאור, עו"ד ריבקינד והמבקש. עו"ד שמוחה הגיש הודעה לצד שלישי כנגד ברמן, מנהל המשיבה, עו"ד גב' לי ורסנו (אשר הייתה בת זוגו של מנהל המשיבה), ויתר הנתבעים. לבסוף, המבקש הגיש הודעת צד שלישי כנגד ברמן, המשיבה ומנהלה, ורסנו, ויתר הנתבעים.

ד.

בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בחר מר ברמן שלא להתגונן, ולפיכך ניתן נגדו פסק דין על כל סכום התביעה. בית משפט השלום דחה את התביעה ביחס לעו"ד שמוחה, עו"ד פאור ועו"ד ריבקינד;

ואולם, התביעה נתקבלה ביחס למבקשות ולמבקש. ביחס למבקשות, קבע בית משפט השלום כי פעלו בחוסר תום לב כאשר מיהרו לפרוע את השיק חרף הסימנים המחשידים שליוו את קבלתו: בין היתר, ידיעתן בדבר היות מר ברמן מהמר כפייתי, ידיעתן בדבר הכנסתו השנתית של מר ברמן שאינה עולה על 250,000 ₪, הלחץ שהפעילו עליו לכיסוי חובותיו, והעובדה שקיבלו לידיהם שיק פתוח מצד ג' על סכום כסף גבוה. מכך הסיק בית משפט השלום כי המבקשות פעלו בעצימת עיניים ובחוסר תום לב בפרען את השיק. בניתוח המצב המשפטי קבע בית המשפט כי המשיבה ביטלה את העסקה עם מר ברמן וכן את העברת השיק, ולפיכך תובעת היא ממנו חזרה את הסכום על פי דיני החוזים בדרך של ביטול חוזה בשל הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973), וכן דורשת היא מצד ג', אליו הגיע הנכס – להשיבו על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. בית משפט השלום קבע כי זכות הבעלים המקורי שנכסו נגזל ממנו, גוברת על זכות הצד השלישי אליו הגיע הנכס, אשר התנהל בחוסר תום לב בעת קבלתו, ולכן על המבקשות להשיב למשיבה את סכום השיק שנפרע על ידיה – 846,720 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום קבלת הסכום ועד לתשלום בפועל.

ה.

ביחס למבקש – עו"ד חסר ניסיון לעת הפרשה – קבע בית משפט השלום, כי הוא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי המשיבה בכך שלא ביצע פעולות בסיסיות לשם בדיקת העסקה, זאת אף שלא התבקש על ידי המשיבה, מעסיקתו באותה עת, לערוך "בדיקת נאותות". בית משפט השלום ציין כי עסקת ההלוואה נסמכה על בטוחה, ולפיכך הייתה זו חובתו של המבקש, בתור עורך דינה של המשיבה, לבדוק את קיומה של הבטוחה ובמידת האפשר אף לשעבד אותה. המבקש לא עשה כן, ובכך נהג כעורך דין העורך עסקת מקרקעין מבלי לבדוק את נסח רישום המקרקעין. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי המבקש התרשל במילוי חובתו הבסיסית כלפי המשיבה; אך את אחריותו של המבקש לנזק העמיד בית המשפט על 50% מסכום ההעברה הבנקאית (403,000 ₪), וזאת כיון שייחס למשיבה אשם תורם של 50% לנזק שנגרם לה.

ו.

בנוגע להודעות צד שלישי שהוגשו, דחה בית משפט השלום את הודעת צד שלישי של המבקש כנגד כל הנתבעים אשר לא נמצאו אחראים, וכן כנגד המבקשות; משסכום התביעה כנגדן הופחת מסך התביעה כנגד

המבקש, לא נמצא בסיס להודעה זו. בנוסף, נדחו הודעות צד שלישי של המבקשות כנגד הנתבעים אשר לא נמצאו אחראים, וכנגד המבקש.

ההליך בבית המשפט המחוזי

ז.

לבית המשפט המחוזי הוגשו, כאמור, שלושה ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשות קבלו בערעורן על חיובן להשיב את מלוא סכום השיק הפתוח, שכן לטענתן טעה בית משפט השלום בייחסו להן חוסר תום לב. המבקש קבל בערעורו על הכרעת בית משפט השלום לזקוף לחובת המשיבה רק 50% מהאחריות על ההעברה הבנקאית ולא מלוא הסכום. כן קבל נגד דחיית התביעה ביחס לעו"ד פהור ועו"ד ריבקינד, שלטענתו הציגו בפניו מצג שווא ביחס להיבטים שונים המעידים על אמינות העסקה. המשיבה בערעורה קבלה כנגד הכרעת בית משפט השלום שלא להשית אחריות ברשלנות על המבקש על מלוא הנזק שנגרם לה, אלא 50% בלבד, קרי, סכום ההעברה הבנקאית.

ח.

בית המשפט המחוזי (מפי השופטת שבח) אישר את קביעת בית משפט השלום בנוגע לדחיית התביעה ביחס לעו"ד פהור, עו"ד ריבקינד ועו"ד שמוחה. ביחס למבקשות, אישר בית המשפט את קביעת בית משפט השלום בדבר חוסר תום הלב המקים חובת השבה, אך קבע כי את היקף ההשבה יש לצמצם ל-50% מן הסכום הכולל של השיק שנפרע; זאת בנימוק שאת אשמתה של המשיבה יש לשקלל במסגרת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, המאפשר פטור מהשבה, כולה או מקצתה, בנסיבות רלבנטיות, כגון כשאינה צודקת. בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח האשם התורם של המשיבה, יש מקום לפטור את המבקשות מ-50% מסכום השיק.

ט.

ביחס למבקש, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום בדבר התרשלותו כלפי המשיבה, ולכן דחה את ערעורו; ואולם, בנוסף, קיבל בית המשפט את ערעור המשיבה לפיו אחריותו של המבקש אינה על סכום ההעברה הבנקאית לבדה (קרי, על מחצית סכום העוקץ), אלא על סכום העוקץ כולו ביחד ולחוד עם המבקשות. ואולם, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המשיבה לפיה אין להטיל עליה אשם תורם; ואישר אשם תורם של 50% לכלל סכום העוקץ; האשם התורם מנוכה מחבות המבקשות והמבקש.

בקשות רשות הערעור

י.

על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו. בבקשת רשות הערעור מטעמו (5953/14) מעלה המבקש שלוש סוגיות משפטיות, אשר לטענתו מתעוררות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומצדיקות מתן רשות ערעור: הסוגיה הראשונה היא היקף החובה החלה על עורך דין לבצע בדיקת נאותות, והשאלה האם היא חלה תמיד, ומבלי לבחון בכל מקרה האם הסכימו עורך הדין והלקוח על קיום בדיקה כזאת, או שמא קבעו אחרת. לטענתו של המבקש שאלה זו רלבנטית לענייננו, שכן בדיקת הנאותות במקרה זה הועברה לצד ג' (לבנק הפועלים, אשר סירב לערוך אותה בלוח הזמנים הקצר שהוקצב על ידי מר ברמן); מומחיותה של המשיבה בכל הנוגע לבדיקת נאותות הייתה גדולה משל המבקש; והמשיבה הודתה בבית המשפט שלא הסתמכה על שיקול דעת המבקש בכל הנוגע לבדיקת הנאותות. הסוגיה השניה שמעלה המבקש היא, האם רשאי בית המשפט לצמצם את חובת ההשבה על-ידי מקבל שיק שהוסב בחוסר תום לב, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, גם מקום בו אין קשר ישיר בין הנפגע, בעל השיק, לפוגע שקיבל את השיק אשר הוסב בחוסר תום לב. הסוגיה השלישית שמעלה המבקש היא האם חובת השבה של צד ג' אשר התעשר שלא כדין אינה צריכה לקדום לחובת שיפוי בעילה של רשלנות מקצועית, ולהוות בסיס לקביעה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי ושלילת חובת השיפוי בעילה הנזיקית כאמור. נטען, כי סוגיה זו רלבנטית לענייננו, כיון שבית המשפט המחוזי הפך את קביעת בית משפט השלום וקבע כי אחריותו של המבקש היא ביחד ולחוד עם אחריות המבקשות.

יא.

בבקשת רשות הערעור מטעמן (רע"א 5884/14) טוענות המבקשות, כי אין מתקיימים יסודות עילת עשיית עושר ולא במשפט הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, וזאת נוכח העובדה שבעבור הכסף ששולם להן ניתנה תמורה מלאה (פעולות מסחר במט"ח אשר בוצעו בפועל על ידי מר ברמן), ושסכום השיק אינו מצוי בידן (אלא הועבר כתשלום על פעולותיו של מר ברמן). בנוסף, טוענות המבקשות כי טעה בית המשפט המחוזי בארבעה עניינים נוספים: כאשר לא התערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום, אשר קבעו כי המשיבות לחצו על מר ברמן לכסות את חובו; כאשר קבע כי התנהלו שלא בתום לב; כאשר חייב את המבקשות בסכום השיק בהתעלם מהעובדה שסכום זה הועבר; ומשלא התייחס להודעת צד ג' שלהם כנגד המבקש.

דיון והכרעה

רע"א 5953/14 (המבקש)

יב.

לאחר העיון לא ראיתי מקום למתן רשות ערעור בבקשה זו. אין צורך לחזור ולומר, כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך ומצדיקה בירור שיפוטי נוסף, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור. כאמור, המבקש מונה שלוש סוגיות משפטיות אשר לטענתו מעוררות נושא עקרוני המצדיק רשות ערעור. אדרש אליהן בקצרה.

יג.

הסוגיה הראשונה שמעלה המבקש נוגעת ליחסי עורך דין-לקוח. לטענתו אין זה נכון לצאת מן ההנחה לפיה בדיקת הנאותות חלה תמיד על עורך הדין, אלא יש לבחון את השאלה בכל מקרה לגופו; במקרים בהם הסכימו עורך הדין והלקוח כי בדיקת הנאותות תוטל על גורם אחר (צד ג' או הלקוח עצמו), כשלים בבדיקה זו לא יהיו באחריות עורך הדין, אלא באחריות המבצע.

יד.

שאלה זו נדונה מכבר בפסיקה, ונקבע כי מעבר לבסיס החבות החוזי שבין עורך דין ללקוחו, ישנו בסיס חבות נוסף, הוא מעשה העוולה של רשלנות מקצועית, המקים ללקוח עילת תביעה נזיקית. עוולה זו חלה לעת קיומם של שלושה יסודות: חובה כלפי הלקוח להשתמש במיומנות סבירה, הפרה של חובה זו, ונזק שנגרם כתוצאה מההפרה (ראו ע"א 37/86 לוי נ' שרמן , פ"ד מד(4) 446 (1990)). בנוסף, נקבע בפסיקה כי הסכמה חוזית בין עורך דין ללקוח ביחס לאי קיומן של אחת החובות המוטלות על עורכי דין ביחס ללקוחותיהם, לא תמנע אחריות ברשלנות של עורך דין אשר לא נהג על פיה. בעל"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פד"י כח(1) 679 (1974), טען עורך דין כי אין הוא חב (שם בדין משמעתי) באשר לאי בירור מצב הנכס בלשכת רישום המקרקעין לפני עריכת חוזה בעניינו, משום שלקוחותיו פנו אליו בשעות אחר הצהריים, שעה שלא ניתן היה לערוך בירור מעין זה, והתעקשו לערוך את החוזה באותה עת. לטענה זו השיב בית המשפט (בדעת רוב),כי על מנת שיעמוד עורך הדין בסטנדרט המקצועי הנדרש ממנו היה עליו לדחות את עריכת ההסכם עד למועד מאוחר יותר, ובכל מקרה לסרב לערכו עד שיוכל לודא את פרטי הרישום. לכך נדרש בית המשפט בע"א 37/86 הנזכר, וחזר ואישר (מפי השופט ד' לוין) את דעת הרוב בענין פלוני , ואיזכר (עמ' 466) לעניין זה את על"ע 2/80 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד ל"ד(4) 708,707 לעניין חובות עורך הדין. החובות החלות על עורך הדין חלות באופן עצמאי ואינן תלויות בהכרח בהסכמות החוזיות הספציפיות שבין לקוח ועורך דין, ועל כן אין סוגיה זו מצדיקה מתן רשות ערעור. בנוסף, בנידון דידן, אין מקום לסטות מהלכה בסיסית זאת, שכן מדובר, כפי שקבעו שני בתי המשפט הקודמים, באי קיום חובה אלמנטרית, בדמות אי בדיקת קיומה של בטוחה בעת עריכת חוזה הלוואה הנשען כולו על אותה בטוחה. ברי כי יש לבחון כל מקרה לגופו, אך כפי שנאמר בע"א 2/80, רק אם עורך דין מסביר ללקוחו את המצב לאשורו והלקוח עומד על עמדה שגויה, יתכן שייצא עורך הדין ידי חובתו אם נענה ללקוח. לא כן כאשר לא העמיד עורך הדין את לקוחו על המצב לאשורו; ראו גם ע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ (4.8.14); שם נאמר בחוות דעתי: "כללית ניתן לומר, כי האחריות לבדיקת המידע מוטלת באופן מעשי, רובה ככולה, לפתחם של עורכי הדין המייצגים את הצדדים בעסקת מקרקעין, והדברים נאמרים על דרך הכלל.." (פסקה מ"ב). באותו עניין נידונה בדיקת עיסקאות במקרקעין, והוסף גם, כי "מלאכת הבדיקה אינה מתמצה, איפוא, בקיומה הפורמלי; עורך הדין הפועל בשם הקונה נדרש ליצוק לבדיקה תוכן .." (פסקה מ"ג, הדגשה במקור).

טו.

הסוגיה השנייה שמעלה המבקש נוגעת להחלת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המאפשר לצמצם ואף לבטל השבה. לטענתו, בית המשפט העליון טרם דן בהחלת סעיף זה במקרה בו הזוכה הוא צד ג' שפעל בחוסר תום לב. המבקש סבור כי יש לעצב הלכה חדשה, לפיה במקרים מעין אלה, לא ניתן יהיה להחיל את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ולפיכך לא ניתן יהיה לצמצם את היקף חובת ההשבה.

טז.

סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם סעיף 1 לחוק, נוסח בצורה כללית, רחבה וגמישה (ראו דניאל פרידמן "יסודות בדיני עשיית עושר ולא במשפט לאור החקיקה הישראלית החדשה", עיוני משפט ח 22 (1985); מני מזוז ""נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת" – סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979", משפטים י 487 (1980)). בפסיקה, הודגש ניסוח זה, על רקמתו הפתוחה, וצוין כי היא נובעת מבחירה של המחוקק ליתן בידי בית המשפט כלים גמישים, "על מנת להבטיח תוצאה צודקת במקרה הספציפי" (ראו: ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה , פד"י סג(1) 429, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל (2008)). לפיכך, נקבע כי אין זה רצוי להגדיר מראש מסגרות נוקשות להפעלתם של סעיפי חוק זה אלא יש להתקדם ממקרה קונקרטי אחד לאחר (ראו ע"א 588/87 כהן נ' שמש , פד"י מה(5) 297 (1991)). המבקש עותר – כאמור – לקבוע כלל גורף לפיו על צד ג' לשטר שפעל בחוסר תום לב לא ניתן יהיה להחיל את סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כך שתמיד חובת ההשבה תחול עליו במלואה. ואולם, מגמת המחוקק ובית המשפט היא לפתח את הנורמות הנגזרות מסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט בהדרגה, ומבלי לטעת מסמרות אשר יגבילו את בית המשפט בעתיד מהשגת תוצאה צודקת במקרה קונקרטי זה או אחר. מצב בו צד ג' פועל בחוסר תום לב עלול להתקיים במסגרת נסיבות שונות ומגוונות, ואין לקבוע כלל ברזל לפיו בכל מקרה שכזה חובת ההשבה תחול במלואה, ללא אפשרות לצמצם את היקפה על פי סעיף 2. בנוסף, על פניו בנידון דידן, נוכח התנהגותם הרשלנית של המבקש ושל המשיבה, ספק אם יש מקום לקבוע כי אין זה ראוי להחיל את סעיף 2 לחוק ולצמצם את חובת ההשבה המוטלת על המבקשות. לפיכך אין להלום אף טענה זו.

יז.

הסוגיה השלישית שמעלה המבקש נוגעת לחיובו ביחד ולחוד עם המבקשות. לטענתו, חובת השבה של צד ג' שהתעשר שלא כדין קודמת לחובת שיפוי בעילה של רשלנות מקצועית, ומהוה בסיס לניתוק הקשר הסיבתי ושלילת חובת השיפוי בעילה נזיקית. לפיכך עותר המבקש, כי ייקבע שאין הוא אחראי למחצית סכום תרגיל העוקץ – כל סכום הכסף שהועבר בשיקים למבקשות. חוששני כי אין להלום גם טענה זו שכן המדובר לאמיתה בהחלטה עובדתית פרטנית העוסקת בחלוקה שבין שני חייבים, ולא בסוגיה עקרונית.

רע"א 5884/14 (המבקשות)

יח.

גם בבקשת רשות ערעור זו לא ראיתי מקום למתן הרשות. המבקשות מעלות – כאמור – מספר סוגיות. הסוגיה הראשונה נוגעת לתחולת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט בעניינן. לטענתן, במקרה זה, אין מתקיימים יסודות עילת עשיית עושר ולא במשפט שבסעיף 1 לחוק, הואיל ובעבור הכסף ששולם להן, נתנו תמורה מלאה למר ברמן, ואף הכסף ששולם אינו מצוי עוד בידן. אולם, אין בכך סוגיה משפטית עקרונית המצריכה ומצדיקה התערבותה של ערכאה שיפוטית שלישית. ההלכות בעניין חובת ההשבה של צד ג' שהתעשר שלא כדין בעוד שפעל בחוסר תום לב מבוססות בפסיקה (ראו למשל ע"א 1096/97 עטיה אבו ג'ובה נ' פימן בע"מ פ"ד נג(1) 481).

יט.

הסוגיה השניה, שמעלות המבקשות, נוגעת לאי התייחסות בית משפט קמא להודעת צד ג' שהוגשה על ידיהן כנגד המבקש. בית משפט השלום בפסק דינו הכריע בסוגיה זו, כאשר קבע כי למבקש לא הייתה כל חובת זהירות כלפי חברת הסחר המקוון, "לא חובה זהירות מושגית ובוודאי לא חובת זהירות קונקרטית ולכן אין בסיס להודעת צד ג' זו" (ראו פסקה 160 לפסק הדין). המבקשות טוענות כי כיון שבית המשפט המחוזי קבע שהמבקש התרשל גם ביחס לסכום השיקים ולכן הרחיב את גבולות אחריותו, היה עליו גם לקבוע כי על המבקש יושת אשם תורם ביחסים שבינו ובין המבקשות. אין לקבל טענה זו, שכן המבקש לא חב חובת זהירות כלפי המבקשות, ולכן לא יכול היה להתרשל מולן.

כ.

הטענות הנוספות המועלות בבקשת רשות ערעור זו מתרכזות כולן בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי: ראשית, טוענות המבקשות כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא התערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום אשר קבעו כי המשיבות לחצו על מר ברמן לכסות את חובו. שנית, טוענות הן כי טעה בית המשפט כאשר ייחס להן חוסר תום לב, ושלישית, נטען שטעה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מן העובדה שסכום הכסף שהן קיבלו הועבר הלאה, וחייב אותן בהשבה. הטענות הללו מבקשות לחלוק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ואין ערכאת ערעור נוטה להתערב באלה, קל וחומר בגלגול שלישי (ראו רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999)). טענות אלה אף אינן חורגות מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, לעבר סוגיה כללית.

כא.

איני נעתר איפוא לשתי הבקשות.