רע"א 7933/15 רונאל פישר נ. רינת מילוא תמיר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ר' לבהר שרון ) בע"א 1962-07-14 מיום 21.10.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש והתקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט מ' בן-חיים ) בת"א 32728/08 מיום 30.4.14. במוקד הבקשה תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין.

רקע והליכים קודמים

ב.

בשנת 2003 פנו המשיבים למשרד עורכי-הדין שבבעלותו של המבקש, כדי שיטפל בשלוש פרשות משפטיות בעניינם. מבלי להידרש לפרטי הפרשיות השונות, די אם נציין כי מדובר בתביעות נזיקיות שביקשו המשיבים להגיש בגין הפסקת עבודתה של המשיבה 1 בשלוש רשויות מקומיות (להלן פרשות גבעתיים , רעננה ו אור יהודה ). ביום 30.8.03 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה באמצעות טופס סטנדרטי של משרד המבקש (להלן ההסכם הראשון ). בהסכם נכתב "בעניין: בדיקת חומר לתביעה אזרחית". תחת הכותרת "התחייבויות הצדדים" נכתב, כי "עו"ד רונאל פישר או מי מעורכי הדין העובדים מטעמו מתחייבים לייצג הלקוח במסירות, בנאמנות וללא מורא בפני כל רשות ובפני כל אדם". במסגרת הסכם זה, התחייבו המשיבים לשלם למבקש סכום של 15,000$ + מע"מ. ביום 9.12.03 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה נוסף, אשר נכתב בכתב-יד ונחתם על-ידי הצדדים (להלן ההסכם השני ). הסכם זה מבחין בין פרשת גבעתיים לפרשות רעננה ואור יהודה, וקובע צעדים קונקרטיים בעבור כל קבוצה (לדוגמה – "נסיון להשגת חומר בנושא ראש העיר"). שכר הטרחה שנקבע לטובת המבקש הוא 11,500$ + מע"מ עבור פרשת גבעתיים, ו-10,000$ + מע"מ עבור פרשות רעננה ואור יהודה.

א.

בשלב מסוים השתבש הקשר בין הצדדים, וישנן טענות סותרות בנוגע לסיבה לכך.

מכל מקום, ביום 18.6.08 הגישו המשיבים תביעה בבית משפט השלום בתל אביב נגד המבקש. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה בלבד ביום 30.4.14, לאחר שמתח ביקורת לא מעטה גם על המשיבים (התובעים), תוך שנקבע כי (1) שכר הטרחה ששולם על-ידי המשיבים לא נועד לכסות את הטיפול המשפטי במלואו, אלא את חלקו בלבד; (2) המבקש נושא באחריות לתבניתם ונוסחם של שני ההסכמים החורגים מהמקובל בכגון דא; (3) אי-יכולתו של המבקש להציג תוצרי עבודה כלשהם פועל לרעתו; (4) ישנו "אבק תרמית" בכריתת ההסכם השני, אשר נחתם על-ידי המבקש חרף התרשמותו כי מדובר בתביעה ללא תכלית. לפיכך נקבע, כי המבקש ישיב למשיבים סכום של 11,500$.

ב.

שני הצדדים ערערו – מזה ומזה – בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 21.10.15 דחה בית המשפט את ערעור המבקש, וקיבל חלקית את ערעור המשיבים. נקבע, כי נוכח קביעת בית משפט השלום, לפיה המבקש לא הציג תוצרי עבודה כלשהם במסגרת ההסכם השני, עליו להשיב למבקש גם את המע"מ ששולם על-ידי המשיבים, וכן סכום של 10,000$ בתוספת מע"מ ששולם בגין פרשות רעננה ואור יהודה.

הבקשה

ג.

נטען, כי שגו בתי המשפט כשקבעו שהמבקש לא הצליח להוכיח תוצרי עבודה בעניין ההסכם השני; זאת שכן – כך נטען – כל תוצרי העבודה הועברו בשלמותם למבקשים בעת סיום הקשר העסקי בין הצדדים, ואלה מצידם סרבו להעבירם בחזרה לצרכי המשפט. עוד נטען, כי המבקש אמנם סבר שיש לפרשת גבעתיים סיכוי נמוך בעת כריתת ההסכם השני, אך לא מעבר לכך. רק לאחר כריתת ההסכם השני וביצוע בדיקות נוספות – כך נטען – הגיע המבקש למסקנה כי אין בסיס להגשת התביעה. הבסיס המשפטי הנטען לרשות ערעור הוא הטענה כי סירוב לקוח להעביר לעורך הדין מסמכים שהוחזרו לו מקים חזקה נגדו, וכן שאלות של זכות טיעון כלפי טענה שהעלה בית המשפט, ורף מיצוי פעילותו של עורך דין בטרם "ירים ידיים" כלפי טענת התישנות.

הכרעה

ד.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, לא מצאתי להלמה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. חוששני כי אין זה המקרה שלפנינו – כפי שיפורט בתמצית.

ה.

טענות המבקש קשורות במובהק להכרעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר – כידוע – אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בהן (ע"א 364/83 מזרחי נ' יעקבי , פ"ד מא(3) 402, 405 (1987); עע"מ 7414/13 בר טן אחזקות בע"מ נ' עיריית רמת גן , פסקה 15 לפסק-דינו של השופט שהם (2014)). ראשית הכריע בית המשפט, כי המבקש לא הצליח להציג תוצרי עבודה; שנית הוכרע, כי המבקש סבר בעת כריתת ההסכם השני שמדובר בתביעה ללא תכלית. בית המשפט המחוזי נסמך על הקביעות הללו. ניתן היה להסתפק בכך, בהיעדר עילה להתערבות בהכרעות עובדתיות אלה, אך אומר מה לגופו של עניין.

ו.

טענת המבקש נשענת על ההלכה הותיקה שנקבעה – בין השאר – בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו , פ"ד מה(4) 651, 660 (1991), לפיה צד להליך שנמנע מהבאת עד או ראיה רלבנטיים – רואה זאת בית המשפט כראיה כנגדו (ראו גם אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים"

עיוני משפט כא(2) (1998)); הלכה זו יסודה בנסיון החיים ובשכל הישר: הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מייד. כאמור, המבקש לא המציא ראיות מספקות לקיומם של תוצרים משפטיים בעניין ההסכם השני. לטענתו, נמנע ממנו להציג ראיות אלה, שכן הן נמסרו למשיבים מקדמת דנא – והאחרונים מסרבים להשיבם לידו. דא עקא, טענה זו טעונה הוכחה אף היא, וכפי שציין בית משפט השלום, הטענה מוכחשת על-ידי המשיבים. המבקש מפנה לשני ציטוטים מעדותם של המשיבים לביסוס טענתו; הנה לשונם:

"המשיב 1:

שאר החומר אני לקחתי אחרי שבאתי לפגישה אצל עורך דין פישר [ המבקש – א"ר] וביקשתי לראות מה קורה והוא פשוט אמר לי ללכת הביתה אז אחרי שהלכתי הביתה אז התקשרתי למשרד ואמרתי אני רוצה את התיקים ובאיזשהו שלב קיבלתי אותם.

עו"ד נרי:

עכשיו למה את החומר הזה אתה לא מוכן לחשוף, לא היית מוכן לחשוף אותו בהליכים המקדמיים בתיק הזה?

המשיב 1:

א' מדובר בחומרים אישיים של בן אדם שנמסרו לעורך דין שלעניות דעתי, כן, הפר את כל החובות שלו ואני לא רואה שום טעם שאותו עורך דין עוד פעם יקבל גישה לחומרים שהם כל כך חסויים ורגישים של אותו בן אדם, זה גם לא קשור לתביעה" (פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום ביום 19.9.11, עמוד 44, מול שורות 13-4).

[...]

"עו"ד הדר:

תאשרי לי שלגבי הפרשיות האלה היו לכם הקלטות שאספתם ושיחות שהקלטתם כל מיני אנשים.

המשיבה 1:

כל מיני.

עו"ד הדר:

ועוד חומר רב שאספתם, למה, למה אתם מסרבים לגלות את המסמכים האלה?

המשיבה 1:

לא סירבנו, אני הבנתי שהם יתנו" ( שם , עמוד 126, מול שורות 17-12).

ספק אם בכוחם של ציטוטים אלה כשלעצמם לבסס כדבעי את טענת המבקש. העדות אינה מתייחסת לתוצרים משפטיים, אלא נאמר בה שמדובר בחומרים אותם העבירו המשיבים למבקש לצורך הבחינה המשפטית. בנוסף, העיר בית משפט השלום (פסקה 5.6), והדברים מתקבלים על הלב, כי תשומות משפטיות של עו"ד כמצוי עולות על הכתב; קשה איפוא להלום שלא נותר זכר בידי המבקש לתוצר המשפטי שמטבעו מועלה על הכתב, ואמור להישאר ברשות עורך-הדין. יצוין בהקשר זה, כי חלק ניכר מהפעולות המשפטיות אותן טוען המבקש כי ביצע נעשות על דרך כלל באמצעות המחשב (לדוגמה, שליחת דוא"ל לגורמים רלבנטיים, הכנת טיוטות מסמכים). חרף הזמן הרב שחלף, המחשב – כידוע – ככלל "אינו שוכח". אם כן, היכן הם התוצרים המשפטיים שערך המבקש? חסר זה אומר דרשני, ומטה את הכף, כך חוששני, ואין לו לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות.

ז.

מעבר לצורך אציין, כי הערכת תשומותיו של עורך דין לתיק של לקוחו לעניין שכר טרחה היא סוגיה רגישה המצריכה טיפול זהיר על-ידי בית המשפט. סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, קובעים כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". התנהגות החורגת מכך עלולה להקים גם חיוב בנזיקין (וראו ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר , פ"ד נה(4) 958 (2001); רע"א 2911/13 סעדיה נ' עזבון המנוח כרמי ז"ל , פסקה 5 לפסק-דינו של השופט הנדל (2013)). ככל שההסכם בין עורך-הדין ללקוחו נכרת על רקע מסר שגוי מן הראשון למשנהו, תיתכן גם טענת הטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו ע"א 733/75 מייזליש נ' עיריית קריית שמונה , פ"ד ל(3) 57, 70 (1976)). קורה לא אחת, כי עורך-דין מתבקש על-ידי לקוחו להגיש תביעה אשר סיכויי הצלחתה אינם גבוהים. בתרחיש מסוג זה, אחריותו של עורך הדין תלויה במידה רבה בשאלה האם יידע את הלקוח כדבעי בדבר סיכויי התביעה. ברע"א 5884/14 פינקסו גלובל אינווסטמנטס בע"מ נ' דוק השקעות 1988 בע"מ , פסקה י"ד (2014) נזדמן לי לומר, כי "רק אם עורך דין מסביר ללקוחו את המצב לאשורו והלקוח עומד על עמדה שגויה, יתכן שייצא עורך הדין ידי חובתו אם נענה ללקוח". ייטיב איפוא עורך דין המייעץ ללקוחו לתעד כדבעי את אשר מסר לו לעניין סיכויי התביעה. בנידון דידן, קבעה הערכאה הדיונית כי המבקש חב למשיבים בגין חוסר התוחלת שבתביעתם. שאלה זו קשה לבדיקה, אך בנסיבות מתייתרת היא נוכח האמור בפסקה ח' מעלה. ועוד; הסכם שכר טרחה צריך שיהא כתוב (רע"א 4723/05 לוי נ' ברוש (2005)), אך גם שיהא ברור , ואזי נחסכות אי הבנות משני הצדדים, ותוצאותיהן.

ח.

השאלות האחרות שהעלה המבקש עניינן יישום הלכות קיימות, שאינו טעון גלגול שלישי. ולעניין השאלה אימתי מתמצה פעולתו של עורך דין

בטרם "ירים ידיים" לענין טענת התיישנות, ברי כי אי אפשר להשיב "על פי ספר" וב"פתרון מחשב", והיא תלוית נסיבות ובהן תום לב.

ט.

איני נעתר איפוא לבקשה.