רע"א 5887-23 רע"א 5887-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' דפדי) מיום 11.7.2023 בת"א 29746-06-22, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לפסיקת שכר טרחתו ככונס נכסים והטלתו על המשיבות 1 ו-2.

1.ביום 14.6.2022 הגישו המשיבים 3 ו-4 (להלן: התובעים), תביעה נגד המשיבות 1 ו-2 (להלן: הנתבעות). עניינה של התביעה בנכס מקרקעין המשמש כדירת מגורים המצויה ברמת גן (להלן: הנכס), אשר על פי הנטען נרכש על-ידי התובעים לפי הסכם מכר שנחתם עם הנתבעות ביום 5.7.1994. בתביעה נטען כי התמורה בגין הנכס שולמה במלואה; הנכס הועבר לחזקת התובעים; נרשמה הערת אזהרה לטובתם; ואולם חרף כל אלה זכויות הבעלות בנכס טרם נרשמו על שמם. התובעים עתרו, בין היתר, למתן סעד הצהרתי, ולפיו ייקבע כי הם רשאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס בחלקים שווים. כן ביקשו למנות את המבקש, אשר שימש כבא-כוחם בהליך דנן, ככונס נכסים על זכויות הנתבעות בנכס לשם רישום הזכויות על שמם. עוד ביקשו התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד.

2.הנתבעות לא התגוננו בפני התביעה, וביום 30.11.2022 ניתן נגדן פסק דין בהיעדר הגנה, במסגרתו הורה בית המשפט המחוזי על מתן סעד הצהרתי שלפיו התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס. בהמשך לבקשת התובעים, הורה בית המשפט המחוזי על מינויו של המבקש ככונס נכסים לצורך רישום זכויות הבעלות בנכס על שמם, אולם לא ראה ליתן צו להוצאות ההליך.

3.ביום 11.7.2023, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי דו"ח סופי, ובו הודיע כי רישום הזכויות הושלם. כן עמד המבקש על כל הפעולות שנעשו על-ידו לטובת רישום הזכויות על שם התובעים, ולאור האמור ביקש לקצוב את שכר טרחתו ולחייב בו את הנתבעות, וכן ביקש לחייבן בהוצאות הרישום בסך כולל של 180 ₪. בהחלטתו מיום 11.7.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה האמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי מינוי הכונס נעשה לבקשת התובעים ולטובתם, ובאין התנגדות מטעם הנתבעות. עוד ציין כי מדובר בעסקה משנות התשעים ולכאורה נראה כי גם התובעים "ישנו" על זכויותיהם משך עשרות שנים. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שאין בכתב התביעה בקשה לפסיקת הוצאות, וכי אילו התבקש סעד זה, ייתכן והנתבעות היו מגישות כתב הגנה ומגיבות בו לבקשה האמורה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי כונס הנכסים משמש כבא-כוחם של התובעים והוא זכאי לקבל את שכרו מן התובעים.

4.ביום 13.7.2023 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה. המבקש עמד על כך שמבין הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה, התבקש גם סעד לחיוב הנתבעות בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד. עוד טען כי נגרם לתובעים חסרון כיס כתוצאה מניהול ההליך, אשר לא היה מוגש לכתחילה אלמלא סירובן של הנתבעות לשתף פעולה עם התובעים ולהשלים את רישום הזכויות. נוכח האמור, נטען כי ההחלטה שניתנה ביום 11.7.2023, שביסודה עמדה הנחה לפיה סעד זה לא התבקש בכתב התביעה, מקורה בטעות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה האמורה בהחלטתו מאותו יום, תוך שהוא עומד על כך שאין מדובר בטעות. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בהחלטתו מיום 11.7.2023 כוונתו הייתה, כי לא התבקשו בכתב התביעה הוצאות הכינוס, להבדיל מהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שאכן התבקשו. כן ציין כי אין מקום לתקן כיום את פסק הדין שניתן ביום 30.11.2022, ולהוסיף לו סעד של הוצאות משפט ושכר טרחה, משחלף פרק הזמן המאפשר תיקון פסק דין, על פי הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1981.

מכאן, בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות עת שקבע, כי אין מקום לפסוק לו הוצאות בגין הפעולות שנקט לשם רישום הבעלות בנכס. המבקש טוען כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. המבקש שב ועומד על המשאבים שהושקעו על-ידו לאחר מתן פסק הדין, וטוען כי אי-פסיקת הוצאות מעמידה אותו ואת התובעים במצב של חסרון כיס. המבקש מפנה לכתב התביעה וטוען כי התבקש בגדרו סעד של פסיקת הוצאות, ומוסיף כי גם אלמלא היה מתבקש, הרי שבית המשפט מוסמך לתיתו. המבקש מוסיף ומפנה לתקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וטוען כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם התכליות שנקבעו בתקנה זו בדבר הצורך בשיפוי בעל הדין שזכה בהליך על הוצאותיו. כן מפנה המבקש לתקנה 152 לתקנות וטוען, כי בית המשפט מחויב לפסוק הוצאות בתום הדיון, "זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". המבקש מלין על כך שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו לפסיקת הוצאות, לטענתו, ללא הנמקה, ואף לא סיפק טעמים מיוחדים לכך בהתאם לקבוע בתקנה זו.

6.דין הבקשה להידחות, בלא צורך בתשובה.

אף שהבקשה הוגשה על-ידי כונס הנכסים בטענה לאי-פסיקת שכרו ככונס, מוקד עניינה הוא, למעשה, בשאלה על מי יוטל שכר הכונס – האם על הנתבעות או על התובעים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 11.7.2023 כי שכר הכונס יחול על התובעים, ולא מצאתי כי החלטה זו באה בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בסוגיית הוצאות ההליך. כידוע, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית בנושא הוצאות משפט, למעט במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית, או כאשר דבק פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. בדומה, מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לפסוק שכר טרחה לבעל תפקיד (ראו מבין רבים: ע"א 9147/16 כהן נ' קרויזר, פסקה 34 (24.7.2018); ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2022); ע"א 4486/14 שפירא נ' בר טוב ואמסטר, פסקה 13 (24.6.2015); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)).

בענייננו, ניתן ביום 30.11.2022, פסק דין בהיעדר הגנה אשר קיבל את התביעה והסעד העיקרי שהתבקש בגדרה. לפי בקשת התובעים, בית המשפט המחוזי הורה בפסק דינו על מינוי המבקש ככונס נכסים לצורך רישום זכויותיהם בנכס, אך לא פסק לטובת התובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין ניהול ההליך. על פסק דין זה לא הוגש ערעור, ועם חלוף המועד שנקבע להגשת ערעור על פי הקבוע בתקנה 137(א) לתקנות, הוא הפך לחלוט. אשר לשכר הכונס והוצאות הכינוס, בית המשפט המחוזי סבר כי ראוי להטילם על התובעים, וממילא לא נחסמה דרכו של המבקש לקבל את שכרו עבור הליך הכינוס. בית המשפט המחוזי פירט בהחלטתו מיום 11.7.2023 את הטעמים שהובילוהו להטלת שכר הכונס על התובעים, וביניהם הטעם כי מדובר בסכסוך עתיק יומין בן עשרות שנים, שבמהלכן לא עמדו התובעים על מיצוי זכויותיהם. בנסיבות אלה, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בסוגיות אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.