רע"א 1689-24 רע"א 1689-24

1.לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת, סגנית הנשיאה ב' טולקבסקי) מיום 17.1.2024 בת"א 44006-04-23, במסגרתה, בין היתר, נדחתה בקשת המבקש לפסיקת הוצאות משפט לטובתו. הבקשה למתן רשות ערעור נסבה על נושא הוצאות המשפט בלבד.

רקע לבקשה

2.ראשיתו של העניין שלפניי בסכסוך בין המבקש ובין המשיבה בנוגע לשותפות שהייתה ביניהם במכון רישוי רכב (להלן: מכון הרישוי). בקצירת האומר יתואר כי המבקש זכה במכרז של משרד התחבורה להקמת מכון הרישוי (להלן: המכרז). המשיבה ובני משפחתה הם שהעמידו למבקש את המימון והערבויות שנדרשו לצורך הזכייה במכרז, שכירת השטח ובניית המכון. לאחר הזכייה במכרז, ביום 10.10.2019, נכרת בין הצדדים הסכם שותפות, אשר עסק בהיבטים שונים של ניהול השותפות במכון הרישוי, מימון פעילותו ותחזוקתו (להלן: הסכם השותפות). ואולם בשלב מסוים עלו יחסי הצדדים על שרטון – והם הגישו תביעות הדדיות זה נגד זה.

3.הצדדים פנו בהסכמה לבוררות לפני כב' הנשיאה (בדימ') ה' גרסטל, וביום 16.4.2023 ניתן פסק בוררות בעניינם. בתמצית, פסק הבוררות קבע כי הסכם השותפות הוא הסכם תקף; וכי המבקש הפר אותו. פסק הבוררות התייחס לכך שהסכם השותפות קובע מתוכו מנגנון לפירוק השותפות במקרים בהם המבקש מפר את ההסכם; ובהתאם למנגנון זה הורה פסק הבוררות כי המבקש יישאר הבעלים של מכון הרישוי, וישלם למשיבה את הסכומים הבאים:

(-) בעבור התקופה שבין 1.1.2021 ועד ליום 31.3.2023 – ישלם המבקש למשיבה 10% מהכנסות מכון הרישוי על בסיס נתוני אמת (הכוללים דוחות מבוקרים, או מאזני בוחן עבור תקופות שבהן אין דוחות מבוקרים).

(-) בעבור התקופה שהחל מיום 1.4.2023 ועד לתום תקופת המכרז – ישלם המבקש למשיבה 10% מהכנסות מכון הרישוי, בתשלום שיבוצע פעמיים בשנה, על בסיס נתוני ההכנסות בפועל לפי אישור רואה החשבון של החברה.

ביום 17.5.2023 אושר הסכם הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי).

4.ביום 14.11.2023 הגישה המשיבה בקשה למתן צו כנגד המבקש על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, בטענה כי המבקש אינו מקיים את פסק הבוררות (להלן: בקשת ביזיון בית המשפט). לפי הנטען בבקשה, פנה בא-כוח המשיבה אל בא-כוח המבקש, וביקש לקבל את הנתונים שלפיהם חושב התשלום בעבור התקופה שבין 1.1.2021 ועד ליום 31.3.2023, כפי שנקבע בפסק הבוררות. חרף זאת, המשיבה טענה כי המבקש העביר לה בתגובה מסמך ובו טבלה לא מתוארכת המפרטת מחזור הכנסות כלשהו של מכון הרישוי, ולצדו מכתב מטעם רואה חשבון של מכון הרישוי שלפיו הדוח מתייחס לתקופה שבין יום 1.1.2023 ועד ליום 30.6.2023. לשיטת המשיבה, הוראות פסק הבוררות מחייבות באופן מפורש את המבקש להעביר למשיבה את הנתונים הכספיים שהתבקשו בעבור כל התקופה שבין 1.1.2021 ובין 31.3.2023, ועל כן יש לאכפן. עוד נטען כי מאחר שמערכת היחסים בין הצדדים היא ארוכת טווח וצפויה להימשך עד לתום תקופת המכרז בשנת 2037, יש מקום להרתיע את המבקש מפני הפרות נוספות.

5.ביום 11.12.2023 הוגשה תגובת המבקש לבקשת ביזיון בית המשפט. תגובת המבקש נשענה על שתי טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי הוראות פסק הבוררות אינן מחייבות את המבקש למסור מידע או מסמכים כלשהם למשיבה, אלא רק מתארות את הדרך שבה יש לערוך את תחשיב ההכנסות לתקופה הרלוונטית. שנית, טען המבקש כי בטרם הפניה לבית המשפט, המשיבה כלל לא פנתה אליו בבקשה מקדימה לקבל את המידע על אודות ההכנסות בשנים 2022-2021 כפי שמתואר בבקשת ביזיון בית המשפט. המבקש טוען כי פניית המשיבה נגעה לקבלת מידע בעבור התקופה שבין 1.1.2023-30.6.2023, ואכן מידע זה נמסר לה. לא זו אף זו, אלא שבד בבד עם מסירת מידע זה, כתב בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבה "אנא עדכן אותנו בחוזר האם חסרים מסמכים נוספים". לכך לא קיבל בא-כוח המשיבה כל מענה, עד להגשת בקשת ביזיון בית המשפט ארבעה חודשים לאחר מכן.

מכל מקום צוין כי אין למבקש התנגדות למסור את המסמכים המבוקשים למשיבה, וכי מידע זה ממילא מצוי בידיה מאחר שהוא הועבר אליה במהלך ניהול הליך הבוררות באופן סדיר מדי חודש.

6.לאור תוכן הבקשה והתגובה לה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 12.12.2023 כי באי-כוח הצדדים יבואו באופן ישיר בדברים בעניין השלמת המצאת המסמכים המבוקשים, ויעדכנו את בית המשפט עד ליום 15.1.2024.

בהתאם לכך, ביום 15.1.2024 הוגשה לבית המשפט הודעת עדכון מטעם המבקש. על פי המצוין בהודעה, הצדדים באו בדברים, ובא-כוח המבקש העביר למשיבה את הדוחות הכספיים לשנים 2022-2021 ומסמכים נוספים. לצד זאת, הלין המבקש על כך שהמשיבה עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט וגררה אותו להליך סרק במסגרת הבקשה לביזיון בית משפט, תוך שהיא מנצלת את היתרון הכלכלי שיש לה על פניו. על כן, עתר המבקש לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתו, על הצד הגבוה. המבקש הדגיש כי בקשת ביזיון בית המשפט הוגשה ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, ואף מבלי לערוך פניה מקדימה אליו. נטען כי ניהול ההליך של בקשת ביזיון בית המשפט היווה נטל כלכלי כבד עבור המבקש. לבקשה צירף המבקש דרישת תשלום וחשבוניות שכר טרחת עורכי דינו עבור הטיפול בבקשת ביזיון בית המשפט, המעידות לדבריו על כך ששכר הטרחה ששילם בעבור הטיפול בהליך זה עומד על סך של 40,320 ש"ח כולל מע"מ.

7.ביום 17.1.2024 הורה בית משפט קמא על מחיקת בקשת ביזיון בית המשפט, משלא ראה צורך בהמשך הדיון בבקשה לאחר שהצדדים הגיעו ביניהם להבנות. בנוגע לבקשת המבקש לפסיקת הוצאות כנגד המשיבה, קבע בית המשפט כדלקמן:

"אשר לבקשת המשיב לפסיקת הוצאות – לא ראיתי לבקש תגובה. משהבקשה נמחקה ללא צורך בדיון והכרעה בטענות הצדדים לגופן, לא ראיתי לעשות צו להוצאות."

8.המבקש לא השלים עם החלטת בית משפט קמא בעניין הוצאות המשפט, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

9.במסגרת הבקשה המבקש שב וטוען כי המשיבה עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט בכך שגררה אותו להליך סרק, וזאת תוך ניצול היתרון הכלכלי שבידיה על פניו. המבקש מציין כי המשיבה טענה בבקשת ביזיון בית המשפט כי לא הועברו לה המסמכים אותם מחויב היה המבקש להעביר לפי פסק הבוררות. אולם, המבקש הוכיח לגישתו לבית משפט קמא כי טענה זו משוללת בסיס עובדתי ומשפטי – הן מאחר שלא נערכה כל פניה מקדימה אליו בנדון, והן מאחר שפסק הבוררות אינו מחייב את העברת המסמכים הללו.

לשיטת המבקש, לפי תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) נקודת המוצא היא שבתום ההליך ייפסקו הוצאות לטובת הצד שזכה בהליך. התכלית של פסיקת הוצאות, לפי תקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, היא לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך. בראי תכלית זו, נטען כי היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המבקש חרף העובדה שבית המשפט לא קיים דיון בבקשה לגופה. זאת מאחר שהמבקש נדרש להשקיע משאבים רבים כדי להתגונן מפני הבקשה, בה נטען כי יש להפעיל נגדו אמצעי אכיפה עונשיים.

המבקש הוסיף וטען כי בפסיקת בית משפט זה נפסקו לא אחת הוצאות משפט, גם במקרים בהם הליכים הסתיימו בהסכמה – ומשכך החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת אף לפסיקה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

11.ראשית, יובהר כי ההחלטה דנן עוסקת בשאלת ההוצאות ביחס לבקשת ביזיון בית המשפט בלבד, ולא בנושא ההוצאות בהליך כולו. שאלת ההוצאות בהליך העיקרי הוסדרה בפסק הבוררות והיא אינה מונחת לפני.

עוד יש להבהיר כי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 מגביל את האפשרות ליתן רשות ערעור בגין החלטות שעניינן הוצאות משפט. אולם הבקשה שלפניי אינה באה בגדרו של הצו האמור. זאת מאחר שהסיפא של סעיף 1(8) מחריגה מתחולת הצו החלטה בעניין הוצאות אשר "ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו", וכזו היא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן – שניתנה לאחר פסק הדין שאישר את פסק הבוררות, ולא נבלעה בו.

12.הלכה היא כי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטות הערכאה הדיונית בעניין קביעת הוצאות משפט. בעניין זה אף נקבע כי "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פסקה 3 (16.6.2005)). המדובר בהחלטות דיוניות מובהקות שלגביהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וההתערבות בהן שמורה למקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו מיני רבים: רע"א 5887/23 בודה נ' גבעת מרום בע"מ, פסקה 6 (10.1.2024); רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ, פסקה 8 (25.7.2012)). אינני סבורה כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות בית משפט זה בהחלטה בעניין הוצאות משפט.

13.על פי תקנות סדר הדין האזרחי, פסיקת הוצאות המשפט נועדה על מנת לשפות את בעל הדין שזכה בהליך (תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי). זאת תוך התחשבות באופן התנהלות ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל ובין שיעור ההוצאות; מורכבות ההליך וחשיבותו; ושכר הטרחה ששולם בפועל (תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי). התקנות מורות כי ההוצאות שייפסקו יהיו סבירות והוגנות, וישקפו איזון בין שיקולים שונים לרבות ההגנה על זכות הגישה לערכאות והשוויון בין בעלי הדין. ככלל, מהתקנות עולה כי ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות, ובמקרים חריגים בהם מוצא בית המשפט שקיים טעם מיוחד שלא לחייב בהוצאות – הוא רשאי להימנע מכך (תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2022).

14.אכן, במקרים בהם ננקט הליך סרק נגד צד להליך או משנמצא כי בעל דין השתמש לרעה בהליכי משפט – מן הראוי כי תגובת בית המשפט לכך תבוא לידי ביטוי אף על דרך פסיקת הוצאות משפט (תקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). ואולם בית משפט קמא לא קבע כי בקשת ביזיון בית המשפט היוותה "הליך סרק" כנטען, ואף לא נדרש לטענות בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט. מעיון בבקשת ביזיון בית המשפט ובתגובה לה עולה כי בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית בכל הנוגע לאופי הפניה המקדימה של המשיבה למבקש והתגובה לה, ובדבר תקינות המידע שנמסר עקב פניה זו. כן עולה מהדברים כי הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לפרשנות פסק הבוררות והחיובים שהוא מטיל על המבקש בכל הנוגע למסירת המסמכים שהתבקשו.

יחד עם זאת, משעה שהמבקש ציין בתגובתו כי אין התנגדות מצדו למסור את המידע המבוקש, בית משפט קמא לא מצא לנכון להכריע בין גרסאות הצדדים ובין טענותיהם, אלא הוא הפנה את המבקש והמשיבה להידבר ביניהם על מנת להגיע להבנות בנדון – וכך היה. בהתחשב בכך שההליך הגיע לסיומו על דרך ההסכמה בלא שהתקיים דיון ומבלי שניתנה הכרעה שיפוטית בין הצדדים – קבע בית המשפט כי אין לפסוק הוצאות במקרה זה למי מהצדדים. משאלה הם פני הדברים, ובהינתן שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בהחלטות כגון דא, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית או פגם חמור בהחלטת בית משפט קמא באופן המצדיק התערבות בה במסגרת בקשת רשות ערעור.

15.אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

משלא בהתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.