רע"א 2507-24 רע"א 2507-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית, השופט מ' אלטוביה) מן הימים 24.1.2024 ו-25.1.2024 בתנ"ג 89-03-15, בגדרן הושתו על המבקש הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪ בגין בקשה "להבהרת" פסק דין שהגיש.

הרקע לבקשה

1.הרקע לסכסוך בין הצדדים פורט בהחלטתי מיום 29.1.2022 בע"א 160/22. בתמצית ייאמר, כי המבקש הגיש בשנת 2020 בקשה לגילוי מסמכים לפי סעיף 198א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שעניינה בפרשת חקירת מס על-ידי הרשויות בארה"ב בה מעורב המשיב 2, בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק). בקשתו של המבקש נמחקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2021, משנמצא כי יש להעדיף בקשה קודמת לאישור תביעה נגזרת שהגישה באותו עניין המשיבה 1, ד"ר שולמית שרון (להלן בהתאמה: בקשת שרון ו-שרון). על פסק הדין האמור הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, שעודנו תלוי ועומד (ע"א 160/22 – להלן: הערעור). מכאן להשתלשלות העניינים שהובילה לבקשה שלפניי.

2.ביום 1.11.2023 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי, הנותן תוקף להסדר פשרה מתוקן שאליו הגיעו הצדדים בבקשת שרון (להלן: פסק הדין). ביום 15.11.2023 הגיש המבקש, שאינו צד להליך, בקשה "להבהרת החלטה מיום 1.11.2023" בה ביקש מבית המשפט להבהיר כי פסק הדין שניתן "אינו חל" על הערעור שהגיש לבית משפט זה "והתובענה שבגדרו" (להלן: בקשת ההבהרה). הבנק, שרון ויתר הצדדים להליך, הגישו תשובות לבקשת ההבהרה, במסגרתן טענו, בין היתר, כי המבקש אינו בעל מעמד להגיש את הבקשה משבחר שלא להגיש התנגדות להסדר הפשרה; כי מדובר בניסיון פסול נוסף מצדו של המבקש לשוב להליך ממנו נדחק במספר הזדמנויות; כי הסעד המבוקש בבקשה אינו קיים בדין; וכי גם לגופם של דברים, לא מדובר בבקשת "הבהרה" אלא בבקשה לשנות את הסדר הפשרה שאושר בפסק הדין.

3.ביום 6.12.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ולפיה "זכות תגובה למגיש בקשת 'ההבהרה' שלא תעלה בהיקפה על 2 עמ' עד ליום 13.12.23. המבקש של בקשת 'ההבהרה' יכול שיתיחס בתגובתו גם לעניין קביעת הוצאות לטובת אוצר המדינה בהליך זה". לאחר שנענתה בקשה מטעמו להארכת מועד להגשת תשובה, הגיש המבקש ביום 24.12.2023 "בקשה למתן הוראות ולהגדלת היקף", בה ביקש לשוב ולהאריך את המועד להגשת תשובתו, הפעם עד לאחר 10 ימים מיום שימציא לו הבנק פרוטוקול דיון מסוים שנזכר בתגובתו. כן ביקש המבקש להגדיל את היקף התשובה מטעמו ל-4 עמודים. הבנק ושרון הגישו תגובות גם לבקשה זו, במסגרתן טענו, בין היתר, כי מדובר בבקשת סרק נוספת; כי דרך המלך לקבלת הפרוטוקול היא באמצעות הגשת בקשה לעיון בתיק בית המשפט; כי בקשת העיון נועדה לצרכים אחרים; וכי לא הוצג כל נימוק לבקשה להגדלת היקף התשובה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להגדלת היקף התשובה ולמסירת פרוטוקול הדיון, וקצב מועד נוסף לתשובה.

4.ביום 2.1.2024 הגיש המבקש "תשובה מטעם המבקש לתגובות המשיבים" בה הודיע כי הוא מושך את בקשת ההבהרה, וזאת לנוכח ערעור שהגיש המשיב 6 על פסק הדין ביום 18.12.2023 בע"א 8879/23, שלדברי המבקש נימוקיו וסעדיו חופפים בחלקם לאלה של בקשת ההבהרה. לאור האמור מחק בית המשפט המחוזי את בקשת ההבהרה, וציין כי "ככל שהמדינה סבורה כי יש מקום לקביעת הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל הגשתה היא רשאית להגיש בקשה בעניין זה". המדינה לא הגישה עמדה בנוגע להוצאות, ואולם הבנק ושרון הגישו, כל אחד בנפרד, בקשה מנומקת לפסיקת הוצאות לטובתם.

החלטות בית המשפט המחוזי

5.בהחלטתו מיום 24.1.2024, העומדת במוקד הבקשה שלפניי, הטיל בית המשפט המחוזי הוצאות על המבקש. נקבע, כי הבקשות שהגיש המבקש מאז מתן פסק הדין נעדרות בסיס משפטי, "ולמצער הבסיס רעוע בלשון המעטה"; כי התנהלות המבקש אילצה את הצדדים להגיש תגובות והאריכה את ההליך שלא לצורך; כי הנימוק שהציג המבקש למשיכת בקשתו היה צריך להניאו מלכתחילה מלהגיש את בקשותיו; וכן כי הימנעות מפסיקת הוצאות במקרה זה, תהווה תמריץ "לשימוש שלא לצורך בואך שימוש לרעה בהיות שערי בית משפט פתוחים לכל". על רקע האמור נקבע כי המבקש יישא בהוצאות הבנק בשל "מכלול בקשותיו מאז מתן פסק הדין" בסך של 5,000 ₪, וכן יישא בהוצאות בסכום זהה לטובת אוצר המדינה, בשל הארכת הדיון שלא לצורך.

6.ביום 25.1.2024 הגישה שרון בקשה למתן החלטה בבקשתה לפסיקת הוצאות. בהחלטת בית המשפט המחוזי מאותו יום – העומדת אף היא במוקד הבקשה שלפניי – נקבע כי על המבקש לשאת גם בהוצאות שרון בסך של 5,000 ₪, וזאת מן הטעמים שפורטו בהחלטה מיום 24.1.2024.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית טענות המבקש בבקשת רשות הערעור

7.המבקש טוען, בתמצית ובין היתר, כי ההחלטה להטיל עליו הוצאות גובשה בטרם הסתיים הדיון בבקשת ההבהרה, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.12.2023; כי בקשת ההבהרה נבעה מתוך צורך ענייני, שכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בהיעדר הנמקה, בניגוד לדין; כי ההחלטה להטיל עליו הוצאות חרף העובדה שמשך את בקשתו בטרם הוכרעה, עונה על אמות המידה המחמירות להתערבות ערעורית בהחלטה בעניין הוצאות; וכן כי הטלת הוצאות בנסיבות אלה, ובפרט בסכום גדול כפי שנפסק, חורגת מאמות מידה מקובלות ועולה ממנה "ניחוח עונשי".

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות). בשונה מן ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, בתקנות החדשות ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן (תקנה 152 לתקנות, וראו: רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 14 (28.12.2020)). לבית המשפט סמכות לחייב בעל דין בהוצאות גם לטובת אוצר המדינה, בנסיבות שבהן עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר התקנות (תקנה 151(ג) לתקנות), או אם האריך את הדיון שלא לצורך, למשל באמצעות העלאת טענות סרק, וזאת ללא קשר עם תוצאות ההליך (תקנה 156 לתקנות, וראו: רע"א 162/24 מידן נ' איגמה ניהול ומסחר בע"מ, פסקה 11 (11.1.2024)).

10.על רקע אמות המידה שתוארו, מובן כי לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בכל הנוגע לקביעת הוצאות ושיעורן – מקום שההליך נשמע בפניה, ובכוחה להעריך את מורכבותו, המשאבים שהושקעו בו, התנהלותם הדיונית של הצדדים בגדרו ושאר הגורמים המשפיעים על קביעת הוצאות (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)). מטעם זה נקבע בפסיקה כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב ביותר בנושא קביעת הוצאות משפט, וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות בנושא זה, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו מבין רבים: ע"א 6685/11 גריידי נ' הולצמן, פסקה 5 (4.7.2012); רע"א 1689/24 ינקילוב נ' שמחייב, פסקה 12 (21.3.2024)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות.

11.כפי שעולה מהשתלשלות האירועים שתוארה, מדובר בענייננו במסכת בקשות שהגיש המבקש – בקשה "להבהרת" פסק דין, בקשה להארכת מועד להגשת תשובה ובקשה "למתן הוראות ולהגדלת היקף" תשובתו – אשר דרשו התייחסות של הצדדים, בטרם הודיע המבקש על משיכת בקשת ההבהרה. בקשת ההבהרה עצמה הוגשה לאחר שכבר ניתן פסק דין, על-ידי מי שאינו צד להליך, ואשר בית המשפט המחוזי כבר קבע לגביו בעבר כי הוא "מנצל את ההליך כאן כדי ל'הידחק' בשנית לתוך סכסוך משפטי ממנו נדחה" (ראו החלטתו מיום 25.7.2022). כפי שציין בית המשפט המחוזי, בקשת ההבהרה – בגדרה התבקש "להבהיר" כי פסק הדין שניתן אינו "חל" על ערעור המבקש – נעדרת בסיס בדין. בנסיבות אלה, בשים לב להתנהלותו הדיונית של המבקש ולמשאבים שהושקעו על-ידי הצדדים במענה לבקשותיו, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לחייבו בהוצאות לטובת שרון והבנק, בסכום שנקבע. כך גם לא ראיתי כי נפלה טעות משפטית או פגם בשיקול הדעת של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות בכל הנוגע לחיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

12.לא מצאתי ממש בטענת המבקש ולפיה בית המשפט המחוזי "גיבש את דעתו" לעניין הטלת הוצאות עוד בטרם הסתיים הדיון בבקשה, ואיני סבורה כי ניתן להסיק זאת מהחלטתו מיום 6.12.2023, בגדרה ביקש להתריע בפני המבקש כי הוא שוקל להטיל הוצאות לטובת המדינה ונתן לו הזדמנות להתייחס לכך בתשובתו. אף בעובדה כי המבקש משך לבסוף את בקשתו, אין כדי להפוך את ההחלטה בדבר חיובו בהוצאות לבלתי הוגנת או בלתי סבירה, מקום שעד למועד שבו נמשכה נדרשו הצדדים כאמור להגשת תגובות שונות לבקשותיו. גם יתר טענותיו של המבקש, אינן מגלות עילה להתערבות בהחלטות הנדונות.

13.אשר על כן, הבקשה נדחית. רק לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.