רע"א 162-24 רע"א 162-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ואגו), מיום 4.1.2024, ב-ע"א 65106-08-23. בהחלטה זו נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, מיום 18.10.2023, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה שנפסקו לחובתו בהליך מושא הערעור (תא"מ 52993-05-20 בבית משפט השלום באשקלון).

2.השתלשלות ההליכים החלה בבקשה לביצוע שטר על סך של 4,500 ש"ח, שהגישה המשיבה 1 (איגמה ניהול ומסחר בע"מ; להלן: איגמה) נגד המבקש, ללשכת ההוצאה לפועל בעכו (תיק 08-07119-11-0). למבקש ניתנה רשות להתגונן, על פי בקשתו; ולצד זאת הגיש המבקש גם תביעה שכנגד.

בתביעה שכנגד טען המבקש כי איגמה הגישה לתיק ההוצאה לפועל אישור מסירה מזוייף, בכוונת זדון, שלפיו נמסרה אזהרה למבקש (לידי אימו) – ובהתבסס על האישור האמור ננקטו נגדו שלל הליכים.

יצוין כבר עתה כי לכל אורך ההליכים המשפטיים המבקש יוצג על ידי אחיו, שאינו עורך דין.

3.ביום 17.12.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (הרשמת הבכירה ע' כלפה), אשר דחה הן את בקשת איגמה לביצוע שטר והן את התביעה שכנגד שהגיש המבקש (מבלי שהוטלו הוצאות על מי מהצדדים).

אשר לבקשת איגמה לביצוע שטר, בית משפט השלום קבע כי איגמה לא הרימה את הנטל להוכחת זכאותה לפרוע את השטר, משלא הציגה הוכחות לעסקת רכישת השטר ולקבלת מעמד משפטי להיפרע מכוח השטר, כפי שנטען על ידה. אשר לתביעה שכנגד, בית משפט השלום קבע כי: "אין כל יסוד לטענות העובדתיות בדבר זיוף מסירת האזהרה ע"י [איגמה] או מי מטעמה, המהוות בסיס לשלל העילות הנקובות בכתב התביעה שכנגד".

אולם, עד למתן פסק הדין הנ"ל, הגיש המבקש שלל בקשות לתיק בית המשפט אשר בית המשפט ראה בהן בקשות סרק ואשר בגינן חויב המבקש בהוצאות הן לטובת איגמה והן לטובת אוצר המדינה. מכיוון שבקשת רשות הערעור דנן עוסקת רק בחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אתאר בקצרה את הבקשות שבגינן חויב המבקש בהוצאות האמורות:

(-) ביום 18.1.2022 הגיש המבקש בקשה שכותרתה: "בקשה להכריע בשאלה המשפטית על מי מוטל הנטל לזמן את המוסר אישורי המסירה". בו ביום נדחתה בקשה זו, בהחלטת "פיתקית" (הרשמת הבכירה ע' כלפה). בהחלטה צוין כי מדובר בבקשת סרק, אשר מצטרפת לשלל בקשת סרק קודמות, משוללות יסוד, שהגיש המבקש בהליך – ועל כן חויב המבקש בתשלום הוצאות לאוצר המדינה על סך 1,000 ש"ח.

(-) ביום 23.1.2022 הגיש המבקש בקשה שכותרתה: "בקשה להצגת עדות שיטה ומעשים דומים על פי הלכת בית המשפט העליון, שנקבעה בע"א 106/64 זיגמונד מורגנבסר נ' חיים ליטווינסקי ואח'". בקשה זו נדחתה אף היא, למחרת היום (הרשמת הבכירה ע' כלפה). בהחלטה צוין כי הבקשה נעדרת כל הנמקה מדוע מבוקשת הגשת המסמכים רק כעת; והמבקש חויב בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה על סך 1,000 ש"ח.

(-) ביום 17.2.2022 הגיש המבקש בקשה שכותרתה: "בקשה לישום החלטה שניתנה ביום 16/2/22 בבקשה 49 בתיק". בגדרי ההחלטה אליה מתייחסת הבקשה, הורה בית משפט השלום, למשיבה, לפעול כמוסכם ולהמציא מסמכים מסוימים למבקש. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום (הרשמת הבכירה ע' כלפה), מיום 19.2.2022, בנימוק שלפיו לא היה מקום להגיש בקשה ליישום החלטה יום אחד בלבד לאחר הינתנה. המבקש חויב, גם בזאת הפעם, בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על סך 1,000 ש"ח.

(-) ביום 20.2.2022 הגיש המבקש "בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט", בגדרה שב פעם נוספת על הטענה כי איגמה אינה ממלאת אחר ההחלטה שניתנה ביום 16.2.2022. גם בקשה זו נדחתה (הרשמת הבכירה ע' כליפה), בו ביום, מאותו הטעם שבהחלטה מיום 19.2.2022 כאמור לעיל. המבקש חויב, פעם נוספת, בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על סך 1,500 ש"ח.

מהאמור עולה כי בית משפט השלום חייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך מצטבר של 4,500 ש"ח.

4.לצד זאת יוזכר, כאמור לעיל, כי בקשת איגמה לביצוע שטר נדחתה בסופו של דבר, כמו גם התביעה שכנגד שהגיש המבקש – ובפסק הדין הצדדים לא חויבו בהוצאות.

5.ביום 20.9.2023 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, על דחיית תביעתו שכנגד. לצד הערעור הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור; וכן בקשות למתן פטור מאגרה ומהפקדת ערבון.

ביום 2.10.2023 הגיש המבקש, לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהוטלו עליו לטובת איגמה ולטובת אוצר המדינה. בו ביום נתן בית המשפט צו לעיכוב ביצוע ארעי, והורה למשיבות להגיב לבקשה בתוך 20 יום.

בהחלטה נוספת, מיום 4.10.2023, נקבע כי הבקשה לעיכוב ביצוע "תבורר רק לאחר השלמת הליכי הטיפול בבקשות במישור האגרה והערבון בערעור ובכפוף למה שיוחלט שם".

6.תגובת המדינה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 17.10.2023. בהתאם, בית המשפט המחוזי (השופט א' ואגו) נתן, ביום 18.10.2023, החלטה חלקית בבקשה לעיכוב ביצוע, רק בנוגע לעיכוב תשלום ההוצאות לטובת אוצר המדינה.

בהחלטה זו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות לטובת אוצר המדינה, בזה הנימוק:

"עיון מעלה שמדובר בהחלטות ביניים שלא יהיה מקום להתערבות ערעורית בהן או בהוצאות שנפסקו בגדרן ועל כן – אין סיבה וטעם לעכב ביצוען. מצטייר דפוס של התנהלות דיונית מכבידה ומסרבלת מצד המבקש – הגשת בקשות סרק, המצריכות השקעת משאבי זמן ושיפוט מיותרים. המבקש לא הפנים ולא הפיק לקחים מהערות של ביהמ"ש, ומהשתת הוצאות בגין בקשה מסוימת, והוסיף להגיש הליכים מיותרים ומסרבלים. הבקשה לעכוב ביצוע ביחס להוצאות לטובת אוצר המדינה – נדחית. [...]

בבקשה שכעת לא אפסוק הוצאות, ברם – ככל שבהליך הערעור תופעת ההתנהלות הדיונית המיותרת והמכבידה תחזור על עצמה – יפסקו הוצאות ובסדרי גודל משמעותיים".

7.ביום 13.12.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת פ' גילת כהן (בכובעה כרשמת)) בבקשת המבקש לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון – בגדרה ניתן למבקש פטור מתשלום אגרה, וגובה העירבון הופחת ל-5,000 ש"ח.

8.ביום 4.1.2024 הגיש המבקש בקשה לביטול או לעיון מחדש בהחלטה הנ"ל מיום 18.10.2023. בין היתר, נטען בבקשה כי על פי החלטת בית המשפט מיום 4.10.2023, לא היה מקום להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עובר להחלטה בבקשת המבקש לפטור מאגרה ומעירבון. בקשה זו נדחתה אף היא, בהחלטה מאותו היום (השופט א' ואגו), בזה הנימוק:

"ההחלטה שניתנה לגבי עכוב בצוע הוצאות לטובת אוצר המדינה – בעינה עומדת. ככל שהיא שגויה – ניתן להשיג עליה בדרכים המותוות בדין. המבקש שב ומגיש בקשות סרק מסורבלות ולא שת ליבו להתראות המופנות אליו במישור זה. המבקש מחוייב בזה בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 750 ש"ח."

9.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר מופנית נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.1.2024.

בגדרי בקשת רשות הערעור, שב המבקש על טענתו כי לא היה מקום ליתן החלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע טרם מתן החלטה בבקשותיו לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון – וזאת בהתאם לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.10.2022. אשר על כן, לטענת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את בקשתו לביטול ההחלטה מיום 18.10.2023, אשר דחתה את בקשתו לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות לטובת אוצר המדינה עד להכרעה בערעור.

לצד זאת, המבקש שוטח את טענותיו לגופו של עניין באשר לחיובו בהוצאות לטובת אוצר המדינה: ראשית, המבקש טוען כי הוא בעל מוגבלות ללא כושר השתכרות, אשר מתקיים מקצבת ביטוח לאומי; ולכן חיובו בהוצאות לטובת אוצר המדינה מנוגד להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, ולהחלטות קודמות שניתנו בבית משפט זה. שנית, המבקש טוען כי אין הוא מערער על החלטות הביניים שחייבוהו בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, אלא מערער על פסק הדין שדחה את תביעתו שכנגד. לגישתו, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את תביעתו שכנגד, ובתוך כך להורות על ביטול כל ההוצאות שנפסקו לחובתו, לרבות הוצאות לטובת אוצר המדינה. זאת, לגישת המבקש, מכיוון שתביעתו מבוססת על טענת מרמה, ובהתאם להלכה הידועה כי "המרמה מבטלת הכל".

המבקש טוען, בנוסף, כי יש לבטל את חיובו בהוצאות נוספות לטובת אוצר המדינה, בהחלטה מיום 4.1.2024, על סך 750 ש"ח.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד.

10.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א); וזאת מבלי להידרש לתשובת המשיבות.

הבקשה שבפניי היא, למעשה, למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, היושב כערכאת ערעור, שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע (הגם שמבחינה פורמלית הבקשה מופנית נגד החלטת בית המשפט המחוזי, מיום 4.1.2024, שלא לבטל החלטתו או לעיין בה מחדש). קבלת בקשה מסוג זה תיעשה במשורה, כאשר הדבר נדרש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו: רע"א 4221/22 חמד נ' הרשות לפיתוח ירושלים, פסקה 10 (23.6.2022)). לא מצאתי כי התנאים הנ"ל מתקיימים בנסיבות דנן.

כעולה מטענות המבקש, ערעורו לבית המשפט המחוזי אינו מופנה כלפי ההחלטות מכוחן הוא חויב בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. אלא, כך לגישת המבקש, הערעור מופנה נגד דחיית התביעה שכנגד, בטענה כי היה מקום לקבל את התביעה שכנגד ובתוך כך גם להורות על ביטול חיובו של המבקש בהוצאות בהחלטות שקדמו לפסק הדין.

השאלה היא, אם כן, האם היה מקום להורות על עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות לטובת אוצר המדינה, עד להכרעה בערעור האמור על דחיית התביעה שכנגד.

התשובה לשאלה זו הינה בשלילה, מהטעמים המפורטים להלן.

11.קיים ספק רב אם ניתן לקשור בין החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה לבין תוצאת הערעור שהגיש המבקש. כעולה מתיאור השתלשלות ההליכים דלעיל, חיובו של המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה לא נעשה בפסק הדין עצמו, עליו הוגש הערעור, אלא בשורה של החלטות ביניים. זאת, כך נראה, מכוח תקנה 156 לתקנות סד"א (הגם שבית משפט השלום לא הפנה לתקנה זו במפורש), הקובעת:

סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה.

כעולה מהמצוטט לעיל, מחוקק המשנה ציין, במפורש, בגדרי התקנה, כי החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה נעשה במנותק מתוצאות המשפט. תקנה זו נועדה להקנות לבית המשפט "אמצעי מרתיע" מפני התנהלות דיונית המביאה לבזבוז זמן שיפוטי (ראו: רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פסקה 4 (24.4.2006)). כך, ברי כי ניתן להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה גם על בעל דין שזכה במשפטו, אולם התנהל באופן טרדני והביא להארכת הדיון שלא לצורך.

משאלו פני הדברים, דומה כי גם לו יתקבל ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום, לא יהא בכך כדי להביא לביטול ההוצאות שנפסקו לחובתו ולטובת אוצר המדינה. זאת, בפרט מקום בו המבקש שב ומדגיש כי הערעור בבית המשפט המחוזי אינו מופנה נגד החלטות הביניים מכוחן הוא חב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אלא שהערעור הוא על פסק הדין, ולעניין דחיית התביעה שכנגד בלבד. לכן, אינני רואה טעם ענייני, במסגרת מתן צו לעיכוב ביצוע, לקשור בין חיובו של המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, לבין בירור הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי.

ובמילים אחרות: המבקש מניח, כברור מאליו, כי הגם שהינו מערער על פסק דינו של בית משפט השלום בלבד, הרי אם יתקבל ערעורו התוצאה תהיה שגם ההוצאות שהוטלו עליו, לאוצר המדינה, בהחלטות הביניים, תתבטלנה. אלא שהנחה זו אינה מבוססת.

התוצאה של האמור הינה שמבוקש סעד זמני (בענייננו – צו לעיכוב ביצוע), שעל פניו ספק רב אם הוא נגזר מהסעד בתיק העיקרי (בענייננו – הערעור). די בכך כדי לדחות את הבקשה.

12.לא זו אף זו, נראה כי אף בהתעלם מהאמור לעיל לא היה מקום להורות על עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות לטובת אוצר המדינה.

כאשר בית המשפט נדרש להכריע בבקשה למתן סעד זמני בערעור, עליו לבחון קיומם של שני שיקולים מצטברים: האחד, האם סיכויי הערעור הם טובים; השני, האם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. היחס בין שני השיקולים הללו הינו בבחינת "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד הבכורה (ראו, מיני רבים: רע"א 3970/22 סרי נ' אגודה שיתופית קיבוץ אושה, פסקה 15 (16.6.2022)).

אשר לשיקול מאזן הנוחות, ההיבט המרכזי ביותר הינו כי עסקינן בעיכוב ביצוע תשלום כספי לאוצר המדינה. במקרים בהם מבוקש לעכב תשלום כספי, הנטייה תהא לעבר דחיית הבקשה, שכן ההנחה היא שאין מדובר בנזק בלתי הפיך. זאת, על אחת כמה וכמה מקום בו עסקינן בתשלום לאוצר המדינה, כבענייננו, שכן לא קם כל חשש כי המבקש לא יוכל לגבות את התשלום בחזרה, ככל שיבוטל החיוב בהוצאות בגדרי הערעור (וראו: ע"א 4142/16 אלפתאח נ' אל חאג', פסקה 8 (22.1.2017)).

מנגד, עומדת טענת המבקש באשר ליכולת ההשתכרות שלו. ברם, דומה כי קושי ההשתכרות בא על פתרונו, ולו החלקי, במסגרת הסדר החוב שניתן בעניינו של המבקש ע"י מנהל המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, ביום 6.9.2023 (כמתואר בתגובת המדינה לבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט קמא).

אשר לשיקול סיכויי הערעור, יוער בזהירות כי התביעה שכנגד נדחתה בהיעדר תשתית עובדתית, ועל כן דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים.

במכלול הנסיבות המפורטות לעיל, הכף אינה נוטה לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, וגם משום כך לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.10.2023.

13.משאלו פני הדברים, אין טעם להידרש לטענה כי לא היה מקום ליתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע עובר למתן ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון. כפי שהובהר לעיל, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.10.2023 אינה שגויה לגופו של עניין, והעובדה כי זו ניתנה לפני החלטה בבקשה לפטור מאגרה ועירבון אינה מעלה או מורידה לעניין זה.

14.כמו כן, לא מצאתי טעם להתערב בפסיקת ההוצאות לטובת אוצר המדינה בגדרי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.1.2024. זאת, הן מהטעם שבית משפט זה לא יתערב בנקל בפסיקת הוצאות בערכאה הדיונית (ראו: רע"א 2400/19 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (14.5.2019)); והן מהטעם שאינני סבור כי נפל פגם במישור זה לגופו של עניין.

15.לנוכח האמור לעיל – דין בקשת רשות הערעור להידחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.