רע"א 5893/16 רבקה כהנמן נ. ציפורה מקוביץ'

1.מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור, שעניינה הסמכות העניינית לדון בתביעה אשר נסובה סביב מכירת מניות בחברה משפחתית. האם זו נתונה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי, או שמא לבית המשפט לענייני משפחה?

הצדדים הם בעלי מניות במבקשת 4, חברה משפחתית המצויה בבעלותם. המשיבה פתחה בהליכים למכירת חלקה בחברה לאדם שלישי, שאינו בן משפחה של הצדדים. על רקע זה הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (המחלקה הכלכלית, כב' השופט ח' כבוב ), שעילתה המרכזית היא קיפוח המיעוט. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שהסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו. הטעם לכך הוא שחלקה של המשיבה בחברה נמכר לאדם השלישי, שאינו בן משפחה של הצדדים, והעובדה שהסכסוך נסוב סביב שאלת רישומה של מכירה זו בספר המניות של החברה. לפיכך אחד הצדדים לסכסוך אינו בן משפחה של המבקשים, והסכסוך אינו על רקע משפחתי אלא מסחרי. בהתאם, הסמכות העניינית לדון בתובענה אינה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה אלא למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי.

המבקשים חפצים ברשות להשיג על החלטה זו. טענתם המרכזית בהקשר זה היא כי בית המשפט המחוזי נתן בהחלטתו משקל מכריע לכך שמעורב בסכסוך אדם שלישי שאינו קשור לצדדים בקשר משפחתי כלשהו. ברם, לעמדת המבקשים הנתון הקובע הוא שהאדם השלישי האמור אינו צד פורמלי להליך, ולכן לא ניתן "להתחשב" בקיומו בעת בחינת סוגיית הסמכות העניינית. כן נטענו טענות נוספות, ובפרט ששגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המניות נמכרו לאדם השלישי. מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטתה של ערכאה קמא, ומוסיפה טענות נוספות. בין היתר, נטען כי לפי סעיף 41(ג)(2) חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – אין למבקשים זכות לבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בה נקבע כי עניין מסוים יידון במחלקה הכלכלית ולא בבית משפט לענייני משפחה.

2.דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, ולו מן הטעם שהמבקשים אינם זכאים לקבל רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. חוק בתי המשפט מגדיר שורה ארוכה של עניינים הנחשבים "עניין כלכלי", שבהם ידונו רק שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ראו סעיפים 42ב-42ה לחוק). עם זאת, מובהר כי כל אותם עניינים מוגדרים כעניינים כלכליים "למעט תביעה אזרחית שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה". לאמור, בבחינת השאלה האם עניין מסוים הוא "עניין כלכלי", בית המשפט נדרש, בין היתר, לבחון את השאלה האם הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. כך נהג בית המשפט המחוזי גם בענייננו, והגיע למסקנה, כאמור, כי הסמכות העניינית אינה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

סעיף 41(ג)(2) לחוק בתי המשפט קובע כי "לא תינתן רשות ערעור... על החלטת בית משפט מחוזי בשאלה אם עניין מסוים הוא עניין כלכלי...". בית משפט זה עמד בעבר על כך שסעיף זה חל גם במצבים כמו זה שלפנינו – כאשר אין מחלוקת על כך שמדובר על "עניין כלכלי" בכל יתר ההיבטים, והשאלה היא האם הסמכות העניינית נתונה בכל זאת לבית המשפט לענייני משפחה, לנוכח היותו של הסכסוך בין בני משפחה (רע"א 5645/13 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות נ' דוד צוקר

(8.9.2013)). עוד הובהר שם כי תכלית ההסדר היא קיצור וייעול ההליכים המשפטיים. הנה כי כן, סילוק התובענה שהוגשה בבית המשפט המחוזי על הסף, וקביעה כי הסמכות העניינית היא של בית המשפט לענייני משפחה, כמוה כמתן רשות ערעור על קביעה כי מדובר בעניין כלכלי, תוך סיכול תכלית החוק.

נסכם את המהלך הנורמטיבי: בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) מוסמך לדון בעניין כלכלי. מונח זה מוגדר, אך לצידו סייג – "למעט תביעה... שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה". משמע, בתחרות הסמכות בין בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) לבין בית המשפט לענייני משפחה – האחרון גובר על פי לשון החוק. רובד נוסף של העניין הוא כי לא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה בשאלה האם עניין מסוים כלכלי אם לאו. קביעה זו עשויה, במקרה הקונקרטי, להתרכז בשאלה האם יש סמכות לבית המשפט לענייני משפחה. היה ויש סמכות – העניין אינו מוגדר כעניין כלכלי. בענייננו קבעה ערכאה קמא כי אין סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה, וכי המקרה נכנס לאחת החלופות שבהתקיימן עניין מוגדר ככלכלי. התוצאה היא שבית המשפט (המחלקה הכלכלית) הביע עמדה בשאלה שלגביה קבע המחוקק כי לא ניתן להגיש ערעור ברשות.

3.די בכך להוביל לדחיית הבקשה. עם זאת, ומעבר לנדרש, אוסיף כי גם לגופו של עניין איני מוצא עילה למתן רשות ערעור. הטענה המרכזית שבפי המבקשים היא כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה מכרה את מניותיה לאדם השלישי – שאינו בן משפחה של הצדדים. המבקשים טוענים כי המניות לא נמכרו, ולכן כל הצדדים לסכסוך הם בני משפחה. על פי קו זה, הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. ההכרעה בטענה זו נטועה בהכרעה שבמחלוקת הקיימת בין הצדדים ביחס לעובדות המקרה, כגון השאלה כיצד יש לפרש את תקנון החברה והאם מכירת המניות בוצעה כהלכה לפי התקנון. שאלות אלה, שטרם החלו להתלבן בבית המשפט המחוזי, נוגעות ללב הסכסוך שבין הצדדים. כמובן שאין זה ראוי להיכנס לעובי הקורה העובדתית לראשונה בבקשה למתן רשות ערעור.

טענה שנייה שאותה העלו המבקשים היא כי האדם השלישי שלו נמכרו מניות החברה, על פי קביעת בית המשפט המחוזי, אינו צד להליך באופן פורמלי. מכאן, לשיטת המבקשים, שלא ניתן להתחשב בקיומו בעת הדיון בסוגיית סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. גם טענה זו דינה להידחות. אחד התנאים לשם קניית סמכות על ידי בית המשפט לענייני משפחה היא כי מדובר בתובענה " שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" (סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). אם באופן מהותי מדובר בסכסוך מסחרי בין צדדים שאינם קרובי משפחה כלל, ברי כי לא מתקיימת דרישה זו, ללא תלות בשאלת זהותם של הצדדים הפורמליים להליך. מכאן שאין לקבלת גם טענה זו של המבקשים. יתרה מכך, הבקשה למתן רשות ערעור נשענת על הנחת המבקשים כי המניות לא נמכרו כדין לאדם שלישי. מתקשה אני, אם כך, להבין כיצד ניתן להתעלם מקיומו של צד שלישי, שהרי זכויותיו הן שנדונות ועלולות להיפגע.

4.הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח.