רע"א 5947/12 אילנה פלח נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברע"א 7428-08-12 (כב' השופט י' פרגו) מיום 6.8.12, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט מ' סובל).

1.

עניינם של המבקשים נדון במספר רב של ערכאות וניתנו בו לא מעט החלטות, כולל שתי החלטות של בית משפט זה (רע"א 130/12 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלח (לא פורסם, 13.2.12) (להלן: פסק הדין של השופט ג'ובראן ); רע"א 5774/12 פלח נ' עו"ד יוסי דרור כונס בית מגורים (לא פורסמה, 30.7.12) (להלן: החלטת השופט רובינשטיין ). בהחלטות אלו פורטה השתלשלות האירועים סביב הסוגיה דנן, ועל כן אזכיר בראשי פרקים בלבד את עיקרי הדברים הנחוצים לענייננו.

המבקשים חייבים למשיב 1 סכומי כסף משמעותיים במסגרת הלוואה שנטלו הם ממנו. בגין חובות אלו ביקש המשיב 2 –

כונס בית המגורים שבבעלות המבקשים – מרשם ההוצאה לפועל לאשר את מכירת הנכס לצד ג' – הוא המשיב 3. לאחר שניתנה למבקשים הזדמנות להגיב לבקשת הכונס, קבע הרשם כי משלא הוגשה תגובה במועד, הוא מאשר את מכירת בית המגורים למשיב 3. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשות רשות ערעור הן לבית משפט השלום, הן לבית המשפט המחוזי ובית משפט זה. כמו כן, הגישו המבקשים במקביל להליכים אלו בקשה לרשם ההוצאה לפועל לעיכוב פינויים מבית המגורים עד למתן החלטה לקביעת שווי דיור חלוף. רשם ההוצאה לפועל דחה בקשה זו כיוון שלדידו חוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972, לא חל על הסכם ההלוואה מושא ההליכים דנן. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום. במסגרתה, ביקשו המבקשים לעכב את פינויים עד להכרעה בבקשה למתן רשות ערעור. בית משפט השלום (כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט) דחה את הבקשה לעיכוב הפינוי, בין היתר לאור החלטת השופט רובינשטיין, ובשל העובדה שהמבקשים הסכימו לפני שנים רבות לפינוי בית המגורים ולמכירתו. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הליך זה נדחתה בקשת המבקשים לעכב את פינוי הנכס עד להכרעה בבקשה (כב' השופט י' פרגו) מהטעם שלבקשה

העיקרית אין סיכוי להתקבל.

מכאן הבקשה שלפניי.

2.

בבקשה הנפרשת על פני עמודים רבים, חוזרים המבקשים על טענותיהם, וסבורים כי נפלו פגמים בהחלטות הערכאות השונות בעניינם. בין היתר, טוענים המבקשים כי הם זכאים לדיור חלופי וכי שגה רשם ההוצאה לפועל בדחותו את בקשתם. לפיכך, התבקש בית משפט זה לעכב את הליכי פינויים מבית המגורים עד להכרעה בבקשת רשות הערעור בבית משפט השלום.

יודגש כי תאריך - הוא היום בו הוגשה הבקשה דנן, החליט בית משפט זה (כב' השופט א' שהם) כי לבקשה נדרשת תגובת המשיבים וניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בדבר פינויים של המבקשים מבית המגורים עד להחלטה אחרת. ביום 28.8.12 נתקבלה תגובת המשיבים 2-1 המתנגדים נחרצות לבקשה דנן בהיותה, לטענתם, הליך סרק נוסף בו נוקטים המבקשים בנסותם לדחות את הקץ ולעכב את פינויים המוצדק מבית המגורים.

כמו כן יצוין כי ביני וביני הוגשה בקשה מטעם המשיבים 2-1 למחיקת הבקשה דנן לאור החלטה חדשה שניתנה בבית משפט השלום, ותגובת המבקשים לבקשה זו במסגרתה הועלו שוב מספר רב של טענות לגופו של עניין ונתבקשו סעדים חדשים.

3.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי

שעניינו התברר בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי המקרה מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מעניינו שלו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מבלי להיכנס לגוף הטענות, נדמה כי הבקשה במקרה דנן אינה מעלה שאלה כאמור . אינני מוצאת כי מטענות המבקשים בענייננו, המתמקדות בהתנהגות הכונס ורשם ההוצאה לפועל, עולה שאלה החורגת ממסגרת היחסים שבין הצדדים, ודאי שלא כזאת המצדיקה ערעור ב"גלגול רביעי". לעניין זה יפים דברי השופט רובינשטיין בהחלטתו:

"למעשה, ההחלטות הנתקפות בבקשה נדונו איפוא במידה רבה לגופן בבית משפט זה, והבקשה הנוכחית מבקשת לפתוח מחדש את אשר הוכרע. דבר זה אינו בגדר האפשר. אין איפוא בבקשה הנוכחית כדי לשנות מן הטעמים שניתנו אז ולהצדיק רשות ערעור נוספת, בגלגול רביעי".

כמו כן רלוונטיים לענייננו גם דברי השופט גו'בראן בפסק דינו בהתייחס להודעת המבקשים לפיה בכוונתם לפדות את בית המגורים בעצמם:

"מסקנתו של בית משפט השלום בהקשר זה, כי ההודעה אינה אלא 'תרגיל מובהק בסחבת אין סופית לדחיית הקץ' היא מסקנה ראויה בנסיבות העניין שלא היה טעם מספק לסטות ממנה, בייחוד כאשר מדובר בהליכים הנמשכים על פני שנים רבות".

כפי שעולה מדברים אלו, המבקשים אינם מהססים מלפנות שוב ושוב בבקשות סרק ארוכות כאשר מטרתם היחידה היא לסכל את מימוש קניית בית המגורים על ידי המשיב 3.

4.

למעלה מן הדרוש אציין כי המבקשים לא הוכיחו כי קימת הצדקה ליתן רשות ערעור מן הטעם שנעשה להם עיוות דין בהחלטות של הערכאות בעניין הדיור החלופי. למבקשים הוצאו צווי פינוי רבים במהלך השנים, ואף נדחתה טענתם לפיה לא הוסבר להם בעת חתימת הסכם ההלוואה עם המשיב 1 כי הם מוותרים על זכותם מכח חוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972. לכן, קשה לומר כי בהחלטת ביניים בה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי פינוי עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור, יש משום עיוות דין קיצוני המצדיק התערבות בית משפט זה במסגרת ערעור ב"גלגול רביעי".

הבקשה, איפוא, נדחית. הצו הארעי שהוטל על ידי בית משפט זה בטל. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינם והוצאות המשפט של המשיבים 2-1 בסך של 10,000 ש"ח.