רע"א 5973/14 נחמן שמעון לבל נ. אסתר טיטלבוים

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום נתן תוקף לתניית בוררות בחוזה דיירות מוגנת בין המבקשים למשיב 3, והחיל אותה גם על אמו ואחיו המשיבים 2-1. בית משפט השלום סבר כי יש לראות את המשיבים 2-1, בעלי הבית שלגביו המחלוקת, כמסכימים לתניית הבוררות שקבע משיב 3 בעל המושכר. בית משפט השלום נימק, על יסוד פסיקתו של בית משפט זה, כי הגישה שרווחה בעבר לפיה דיירות מוגנת, בהיותה מכשיר סוציאלי, אינה מתאימה להידון בבוררות, וזאת לשם שמירה על זכויות הדיירים – נתקהתה כיום. על כן העביר את הסכסוך לבוררות.

בית המשפט המחוזי סבר, כי הן בשל רוח הפסיקה מן העבר לעניין בוררות בדיירות מוגנת, הן בשל העובדה שמשיבים 2-1 לא היו צד לתניית הבוררות והן משום שהועלו סעדים נוספים שמעבר לנושא הפינוי –יש מקום כי התיק יתברר בבית משפט השלום.

בבקשת רשות הערעור, בתגובה ולפנינו, אחז כל צד בפסק הדין התומך בעמדתו. לטענת המבקשים יש להתייחס אל המשיבים כולם בחדא מחתא, ולטענת המשיבים שגה בית משפט השלום עובדתית בכריכתם יחד.

אנו רואים לנכון לקבל את הבקשה, לדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, כך שפסק דינו של בית משפט השלום ישוב על כנו.

ראשית, באשר לצדדים; על פי הפסיקה ויישומה בנסיבות, יהא זה מלאכותי בעינינו לראות את המשיבים 2-1 כמנותקים מן המשיב 3, לצורך ענייננו. הנכס בו מדובר הוא נכס אחד שבבעלות בני משפחה, ופיצול כך שהתדיינויות ייפרדו בין משיבים 2-1 למשיב 3 אינו במקומו. גם איננו רואים לחלוק עובדתית על בית משפט השלום, מקום שגם בית המשפט המחוזי לא נימק אחרת.

שנית, אשר לבוררות בנושא דיירות מוגנת, סבורים אנו כי בהינתן הגישה בפסיקה כיום לדיירות המוגנת, כמוסד משפטי בעל אופי ארכאי במידה רבה, תוך שהמחוקק עצמו צימצם את קיומו, אין לראותה עוד באותה משקפיים סוציאליים משכבר, שבהם הדייר הוא הצד החלש; לעתים ההיפך נכון, ומכל מקום יש לראותם

כצדדים שוים, שלפי עקרון חופש החוזים בידם להחליט על בוררות.

נוכח כל אלה יועבר התיק לבוררות. חבל שסוכת שלום – עילת הסכסוך –הפכה לסוכה הבאה במריבה, אך כמובן איננו מביעים דעה על הסכסוך לגופו. ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום על כנן. לא נחייב בהוצאות נוספות כאן.