רע"א 6001/98 עבד גאווי נ. ועד העדה הספרדית בירושלים

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4203/97, בפני השופטים ד' חשין, ע' קמא, י' עדיאל; פסק דין מיום 28/7/98), לפיו אושר פסק דינו של בית הדין לשכירות בירושלים (ת"ש 45/93, 46/93) בו נקבע כי על המבקשים לשלם דמי שכירות חודשיים למשיבים החל מיום 1/8/92.

1.המבקשים הם דיירים מוגנים מכוח חוק הגנת הדייר, התשל"ב1972- (להלן: "חוק הגנת הדייר"). המבנים בהם מחזיקים המבקשים הם מבנים שהקימה סוכנות הסעד של ארגון האומות המאוחדות, המצויים על מקרקעין שבבעלות המשיבים (להלן: "הנכס").

2.בהליכים בפני בית הדין לשכירות ובפני בית המשפט המחוזי נטען, על-ידי המבקשים, כי המשיבים אינם בעלי הנכס וכי הבעלים החוקיים הוא הוואקף המוסלמי. לפיכך, נטען, אין כל יריבות בין המבקשים לבין המשיבים לעניין דמי השכירות. בית הדין לשכירות קבע כי המבקשים אינם יכולים להעלות טענות בנוגע לבעלות בנכס, אגב בקשה לקביעת דמי שכירות, וזאת עקב קיומו של מעשה בית דין והשתק פלוגתא בין הצדדים. השתק הפלוגתא נוצר לאור פסק דין בהתדיינות אחרת בין הצדדים - ע"א 166/89 בבית המשפט המחוזי בירושלים - לפיו, בין המבקשים למשיבים שוררת מערכת יחסים של דיירים מוגנים ובעל בית. פסיקה זו ניתנה על בסיס הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, במהלך התדיינות בבית המשפט השלום בירושלים (ת.א. 3457/82). על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"א 166/89 לא הוגש ערעור. בנוסף, נקבע כי למרות שמבקש מס' 1 לא היה צד להתדיינות בע"א 166/89 (משום בעיה טכנית של העדר מסירה), הרי שהשתק הפלוגתא חל גם לגביו משום שבאופן עובדתי מוצו כל המחלוקות בנוגע לכל הנכסים, כולל הנכס בו מתגורר מבקש מס' 1.

3.בבית המשפט המחוזי ערערו המבקשים על פסיקתו של בית הדין לשכירות תוך שהם מבקשים להורות גם על עיכוב ביצוע תשלום שכר הדירה עד להכרעה בעניין. המבקשים לא השיגו על דמי השכירות שנקבעו אלא רק על שאלת הבעלות בנכסים המדוברים, תוך שהם טוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 166/89 אין בה כדי להוות השתק פלוגתא או מעשה בית דין משום שפסק דין זה ניתן במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום שאינו מוסמך לדון בבעלות במקרקעין. ההסכמה דיונית, עליה הסתמך בית המשפט המחוזי, ניתנה, לטענת המבקשים, בטעות. בנוסף, טענו המבקשים כי בפני בית המשפט תלויה ועומדת תובענה לפסק דין הצהרתי של אדם בשם סולימאן דרוויש חג'אזי, בדבר בעלותו, לכאורה, על הנכס. כמו כן, נטען כי צריך בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שנהג בית המשפט השלום בירושלים, שהחליט להעמיד הליכים כנגד שני דיירים אחרים באותו מתחם, עד שתברר שאלת הבעלות בנכס.

4.בית המשפט המחוזי, בדחותו את הערעור, תוך שאינו מבחין בין מבקש 1 למבקשת מס' 2, קבע כי בהתדיינויות קודמות בין המבקשים לבין המשיבים נקבע, על-ידי ערכאות שונות, כי המשיבים הם הבעלים של המקרקעין. לעניין סוגיית השתק הפלוגתא הובהר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 166/89 מהווה פלוגתא פסוקה לעניין שאלת הפינוי וסילוק היד של המבקשים מן הנכס. לפיכך שאלת הדיירות המוגנת היא זו שנפסקה כפלוגתא פסוקה ושוב אין הצדדים רשאים להשיג עליה. לעניין הבעלות, קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 166/89 אינה מהווה מעשה בית דין ואף לא השתק פלוגתא. ההסכמה הדיונית, קבע בית המשפט, אינה עומדת לדיון שכן ההליך המסתמך על הסכמה דיונית זו מוצה עד תום, בע"א 166/89, ולא הוגש ערעור על הליך זה. כמו כן, נקבע כי לא ברורה השפעת ההכרעה העתידית בעניין הצהרת הבעלות בנכס, על תוצאות פסק הדין בעניין דנן, שכן הבעלות במושכר אינה מהווה תנאי הכרחי להכרה במעמד של "בעל בית" כהגדרתו בחוק הגנת הדייר.

5.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי בפני בית המשפט עומדת שאלה כבדת משקל - האם הטוען לזכות בנכס, שטרם נרשם ו/או שזכותו בנכס טרם עוגנה במסמך משפטי מחייב, רשאי לתבוע דמי שכירות מדיירים המחזיקים בנכס כדין וזכותם כדיירים מוגנים הוכרה על-ידי המחוקק? המבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, טוענים הם כי נתפס בית המשפט המחוזי לכלל טעות כשהבין כי טענתם היא שהמשיבים אינם עומדים בהגדרת "בעל בית" לפי חוק הגנת הדייר משום שאינם בעלי זכויות קנייניות מלאות בנכס; שהרי לטענתם, המשיבים אינם עומדים בהגדרת "בעל בית" משום שאינם עונים על הקריטריונים הקבועים בחוק הגנת הדייר. בנוסף, נטען על-ידי מבקש מס' 1 כי בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לטענתו כאילו לא היה צד לדיון בע"א 166/89 ולכן ההסכמה הדיונית, שהושגה שם, אינה חלה עליו.

6.בתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור נטען כי מבקש מס' 1 היה מיוצג והגיש את טענותיו בכתב בהליך 166/89. לעניין העמדת ההליכים בבית המשפט השלום נטען כי החלטה זו אינה עומדת לביקורת בהליך זה של בקשת רשות ערעור ועל-כן אין לדון בה. בנוסף, נטען כי אין לתקוף את נושא הבעלות בתקיפה עקיפה וכי גם אם יש כאלה הטוענים לבעלות על המקרקעין הרי שהיחסים בינם לבין המשיבים אינם מעניינם של המבקשים. המשיבים טוענים כי בהתדיינויות בין הצדדים נפסק כי בשנת 1954 נכרתו חוזי שכירות עם הדיירים, בתקופת השלטון הירדני, על-ידי מי שקדם למשיבים. על בסיס חוזי שכירות אלה נקבע כי המבקשים הם דיירים מוגנים.

7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובמסמכים המונחים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת (לעניין זה, ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123), אין זה המקרה העומד בפני. שאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית ושאלת תקפות פסק הדין בע"א 166/89 כלפי מבקש מס' 1, אינן שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת ובית משפט זה אינו נזקק להן ביושבו כערכאת ערעור שנייה. טענות המבקשים בדבר זכויות הבעלות הן טענות עובדתיות שהתבררו בפני הערכאות קמא ואין על בית משפט זה להידרש להן.

8.דין הבקשה להידחות.