רע"א 6032/01זהבה פטיטו נ. אליהו קידר - עו"ד

בפניי בקשה למחיקת ההליך שבכותרת על הסף.

1.הבקשה מבוססת על איחור בהגשת בקשת הרשות לערער שבכותרת. המשיבים טוענים, כי פסק דין בית המשפט המחוזי נשוא בקשת הרשות לערער ניתן ביום 8.3.01. לטענתם, המועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק הדין היה לכל המאוחר ביום 15.4.01. ברם, בקשת הרשות לערער לא הוגשה, על פי הנטען, עד למועד זה. רק ביום 17.4.01 פנו המבקשים, על פי הנטען, לראשונה לבית המשפט, בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. אשר לבקשת הרשות לערער, זו הוגשה לטענת המשיבים ביום 31.7.01. על בסיס זה, עותרים המשיבים למחיקת בקשת הרשות לערער.

2.אלה העובדות הצריכות לעניין. כאמור, המבקשים פנו לראשונה לבית המשפט ביום 17.4.01. בפנייה זו (בש"א 2996/01) ביקשו המבקשים הארכת מועד להגשת בקשה לרשות לערער עד להחלטה בבקשה לדחיית תשלום אגרה ופטור מהפקדת ערבון. בבקשה זו, לא ניתנו נימוקים לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת הרשות לערער. לבקשה האמורה צורפו, על פי הרישום במחשב בית המשפט, עותקים של בקשת הרשות לערער.

3.ביום 18.4.01 החליטה כב' הרשמת ח' מאק קלמנוביץ כך: "לא ירדתי לסוף דעתו של בא כוח המבקשים. אם הוגשה בקשת הרשות לערער במועד, אין צורך בבקשה. ואם הוגשה לאחר המועד, כי אז יש לנמק את הנימוקים לבקשה". בהתאם לכך, הורתה כב' הרשמת למבקשים להבהיר את בקשתם בתוך עשרה ימים.

4.בתגובה לכך, ביום 25.4.01 פנו המבקשים שוב לבית המשפט בהבהרה. בהבהרה טענו המבקשים, כי בקשת הרשות לערער הוגשה במועד בהתחשב בפגרת חג הפסח, וכי הבקשה להארכת מועד הוגשה מטעמי זהירות. הובהר עוד כי הבקשה להארכת מועד הוגשה נוכח הבקשה לפטור מאגרה וערבון, ובשים לב לכך שעל פי טענת המבקשים מתעכבת בקשת הרשות לערער עד להשלמת הליכי הפטור האמורים. המבקשים הוסיפו בהבהרתם, כי בקשת הרשות לערער היתה מוכנה כבר בבוקר ה - 16.4.01, אך באותו יום עבר בא כוחם תאונת דרכים ובשל כך נבצר ממנו להגיש את בקשת הרשות לערער, אשר הוגשה למחרת היום, הוא יום 17.4.01, באמצעות שליח. עוד נטען בהבהרה, כי עקב התאונה לא כללה הבקשה המקורית להארכת מועד התייחסות לתאונה האמורה. לסיכום, נטען בהבהרה האמורה כי "ככל שיידרשו טעמים ו/או נימוקים להגשת הבקשה ב- 17.4.01, יש בנימוקים האמורים משום טעם מספיק להארכת מועד, וככל שדרושה הארכת מועד עקב הבקשה לפטור מתשלום אגרה וערובה כספית, מבוקש להעתר לבקשה להארכת מועד".

לבקשה צורפה תעודה רפואית המעידה על קבלת בא כוחם של המבקשים במיון של בית החולים ביום 16.4.01 שעה 22:32, ועל שחרורו פחות משעתיים אחרי כן, ביום 17.4.01 שעה 00:15.

5.בעקבות הבהרה זו, ניתנה ביום 29.4.01 החלטה על ידי כב' הרשמת ח' מאק קלמנוביץ, ובה החליטה כי "אין צורך בבקשה להארכת המועד". בהחלטה זו העבירה הרשמת את הבקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון לתגובת המשיבים בבקשת הרשות לערער.

6.לאחר שבקשת הפטור האמורה נדחתה, שולמה האגרה והופקד הערבון. בהמשך לכך, נפתח תיק בקשת הרשות לערער שבכותרת. התיק נפתח ביום 31.7.01.

7.ביום 2.9.01 הוגשה בקשת המחיקה שבפניי. במוקד הדיון בבקשה עומדת החלטת כב' הרשמת מיום 29.4.01. המבקשים נאחזים בקביעה שבהחלטת הרשמת בה נאמר כי אין צורך בבקשת הארכה שהוגשה ביום 17.4.01. על פי גישתם, החלטה זו הכריעה בבקשה למתן ארכה, באופן שנקבע כי ההליך הוגש במועד. לעומתם, המשיב טוען כי החלטה זו אינה מלמדת אלא על כך, שנוכח אי תשלום אגרה באותו שלב בית המשפט כלל לא התייחס בהחלטתו האמורה להליך כאל הליך שמחייב את התייחסותו של הצד שכנגד. על פי הנטען, רק בעקבות תשלום האגרה, היה מקום לקיים את הבירור בדבר המועד שהוחמץ. על רקע זה, כך טוען המשיב, נכתבו בהחלטת הרשמת הדברים בדבר העדר צורך בבקשת ארכה. על פי גישת המשיב, אין לייחס לדברים כל משמעות החורגת ממובן זה.

המשיב טוען עוד, כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב כאשר לכל אורך הדרך טענו בפני בית המשפט כאילו היום האחרון להגשת בקשת הרשות לערער היה יום 16.4.01, בעוד שבפועל חל המועד האחרון ביום 15.4.01. המשיב מוסיף, כי ככלל נדונות בקשות להארכת מועד במעמד שני הצדדים, ולא על פי עמדתו של צד אחד בלבד.

8.במרכז המחלוקת בהליך שבפניי עומדת שאלת משמעותה של החלטת כב' הרשמת מיום 29.4.01. נראה לי, כי בעניין זה דין עמדת המבקשים להתקבל. בפני הרשמת היתה בקשה להארכת מועד, אשר הרשמת החליטה כי אין צורך בבקשה להארכת מועד. דברים אלה שבהחלטה הם ברורים. הם מלמדים על כך, שהרשמת ראתה את הבקשה להארכת מועד שהייתה בפניה כמיותרת, וכבקשה שאין צורך להחליט בה.

לטענת המשיב, הקושרת בין הדברים האמורים לבין העובדה שבאותו שלב טרם שולמה אגרה, אין אחיזה בחומר שבפניי. אכן, אילו היו פני הדברים כנטען, היה מקום לצפות כי החלטת הרשמת תקבע ברורות כי בקשת הארכה תידון בשלב מאוחר יותר, לאחר השלמת ההליכים הנוגעים לפטור מאגרה. ברם, קביעה כזו אין בהחלטת הרשמת, ולו ברמז, וגם המשיב אינו מפנה למקום בו נאמרים דברים ברוח זו.

זאת ועוד, אילו היתה עמדת המשיב נכונה, היה מתבקש כי הרשמת תחדש את ההליכים הנוגעים למתן הארכה לאחר מתן החלטתה בנוגע לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון. ברם, כזאת לא נעשה. גם לאחר שדחתה את הבקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון, לא חידשה הרשמת את ההליכים הנוגעים למתן ארכה, ולא ביקשה גם באותו שלב התייחסות כלשהי מן המשיב לבקשה למתן ארכה. אם היה צורך בחיזוק כלשהו למובן הפשוט העולה מהחלטתה - ואיני סבור כי היה צורך כזה - הרי שיש גם בתיאור זה כדי ללמד כי הרשמת אמנם ראתה את נושא הארכה כנושא שהדיון בו הסתיים בהחלטתה מיום 29.4.01.

במצב זה, קיימת החלטה שיפוטית המכריעה בטענת המשיב בבקשת המחיקה שבפניי. על פי החלטה זו, הבקשה למתן ארכה היתה מיותרת, ולא היה צורך לדון בה. לצורך הדיון בבקשה שבפניי, החלטה זו היא מחייבת, באשר לא הוגש ביחס אליה כל ערעור מצד המשיב.

משכך, מתחייבת דחיית הבקשה שבפניי למחיקת הבקשה לרשות לערער מחמת איחור בהגשתה. טענות המשיב כי אמנם היה איחור כזה הן טענות ערעוריות. איני יושב בערעור על החלטת הרשמת, ואין טענות אלה מצויות בסמכותי. באופן דומה, אין בכוונתי לדון בטענות המבקשים בדבר טעם מיוחד למתן ארכה להגשת בקשת הרשות לערער בנסיבות העניין: קיימת החלטה מחייבת לפיה אין כלל צורך במתן ארכה כאמור.

9.לא נעלם מעיני כי המשיב טוען לחוסר תום לב של המבקשים בכתבי בי הדין מטעמם, בכל הנוגע לטענותיהם בדבר המועד האחרון בו ניתן היה להגיש בקשת רשות לערער בתיק זה. שקלתי האם טענה זו אינה יכולה לבסס דרישה לביטול החלטת הרשמת, מחמת נתינתה על יסוד מצג בלתי נכון מאת המבקשים. ברם, איני סבור כי בנסיבות העניין ראוי כי אפעל ברוח זו. כמה נימוקים ביסוד עמדתי זו.

ראשית , בניגוד לנטען על ידי המשיב, לא מצאתי מקום בו המבקשים טוענים כי המועד האחרון להגשת בקשת הרשות האמורה היה ביום 16.4.01. המירב שניתן לומר הוא שהמבקשים טענו כי היתה מניעה מהגשת הבקשה ביום 16.4.01. בכך אין בהכרח כדי ללמד, כי היה זה המועד האחרון להגשת הבקשה, הגם שזו מסקנה אפשרית מהצגת הדברים.

שנית , בעת מתן ההחלטה מיום 29.4.01, היתה בתיק בית המשפט בקשת הרשות לערער על נספחיה, אשר הוגשה על ידי המבקשים. יוצא, כי גם אם ניתן היה להבין מטיעוני המבקשים כי המועד האחרון להגשת הבקשה חל ביום 16.4.01 (אף שהדבר לא נאמר מפורשות בכתבי בי דין מטעמם), המבקשים לא הסתירו מאת בית המשפט את ההחלטות והנתונים הרלוונטיים לבחינת מירוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער. במצב זה, אין תשתית ברורה שמאפשרת לקבוע כי אמנם מדובר בהחלטה שניתנה על יסוד מצג בלתי נכון של המבקשים.

שלישית , החלטת הרשמת מיום 29.4.01 אינה מנומקת במידה כזו, המאפשרת לקבוע את התשתית שעמדה ביסודה, והאם אמנם ניתנה בשל טעות שנגרמה על ידי המבקשים.

רביעית , אף המשיב עצמו אינו טוען כי יש לבטל בנסיבות העניין את החלטת הרשמת. טענתו היא, כי מובנה של החלטה זו תואם את בקשתו שבפניי. במצב זה, ולאחר שדחיתי טענה זו של המשיב לעניין מובנה של ההחלטה, איני סבור כי במקרה זה ראוי לשקול מתן סעד שלא נתבקש לעניין עצם תוקפה של ההחלטה האמורה. מאותה סיבה עצמה, לא סברתי כי יהיה נכון לשקול את אפשרות ביטולה של החלטת הרשמת בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד. אין בפניי כל בקשה לביטול כאמור, ואיני מחווה דעה בשאלת סיכוייה של בקשה כזו, אם תוגש.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.