רע"א 6045/14 לוי יוסף נ. מדינת ישראל

בקשת רשות על ערעור על פסק דינו מיום 14.8.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת - ס. נשיא, השופט א' ואגו והשופט ג' גדעון ), שניתן בע"א 35990-02-14 ובע"א 52401-02-14, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו מיום 31.12.2013 של בית משפט השלום באשקלון (כב' סגנית הנשיא ד' כהן ) בת"א 9624/02, ונקבע כי המבקש אינו זכאי לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו בשל נכותו הצמיתה שנבעה מאוטם שריר הלב בו לקה.

רקע

1.

המבקש , יליד 21.11.1941, הועסק על ידי המשיבה כמפעיל בתחנת כוח. ביום 11.5.1997 החליק המבקש בעת שירד בגרם מדרגות בבניין בו עבד, ונחבל, בין היתר, בבית החזה ובצלעות (להלן: התאונה ). כעולה מפסק הדין קמא, המבקש הובהל ממקום התאונה לבית החולים סורוקה, שם אובחן כסובל מחבלת חזה, לרבות שברים בצלעות, ומקוצר נשימה. בהמשך, ונוכח תסמינים של חולשה וזיעה קרה, בוצעה בדיקת א.ק.ג, ובעקבותיה אושפז המבקש במחלקה לטיפול נמרץ.

ביום 13.5.1977, יומיים לאחר התאונה, נערך למבקש צנתור, בו הודגמה היצרות של 60-55 אחוזים בעורק הימני. ביום 15.5.1997, בוצע צנתור טיפולי, להרחבת ההיצרות בעורק הימני, באמצעות בלון. במהלך צנתור זה, נמצא כי היצרות העורק היתה בשיעור של 70 אחוזים.

בשל מצבו הרפואי, לא היה המבקש כשיר לעבוד במשך כארבעה חודשים מיום התאונה, ולאחר מכן שב לעבודה חלקית למשך כחמישה-עשר חודשים נוספים. ביום 1.1.1999 הסתיימה העסקתו של המבקש על ידי המשיבה, לטענתו - עקב מגבלותיו שנבעו מהתאונה.

2.

בתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה הוא טען כי המדרגות עליהן החליק לא היו תקינות, כיוון שהיו צרות וגבוהות מדי, ולא הודבקו עליהן פסים למניעת החלקה. לטענתו המשיבה הפרה חובות חקוקות, ולחלופין נטען כי היא התרשלה. עוד טען המבקש כי הוא סבל מאוטם שריר הלב בעקבות התאונה והמתח הרב שנגרם לו בגינה, ובשל כך נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 25 אחוז.

ההליכים בבתי המשפט קמא

3.

בית משפט השלום קיבל את התביעה בקבעו כי הליקויים בגרם המדרגות יצרו סיכון בלתי סביר לעובדי המשיבה, וכי סיכון זה התממש בנפילת המבקש. כמו כן, התקבלה גם טענת המבקש בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה ובין אוטם שריר הלב והנכות הצמיתה שנגרמה לו בעקבותיו. נקבע, כי, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), על המשיבה לשלם למבקש פיצויים בסך 316,935 ש"ח בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

4.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בו טען כלפי קביעת שיעור נכותו התפקודית; כלפי התעלמותו של בית משפט השלום מהפסדי הזכויות הסוציאליות שנגרמו לו, לדבריו, עקב הפסקת עבודתו כתוצאה מהפגיעה בתאונה; ובעניין פסיקת הפיצויים בראשי הנזק של כאב וסבל ועזרת צד ג', אשר לטענת המבקש נפסקו בחסר. המשיבה, אשר אף היא הגישה ערעור מטעמה, טענה כי בית משפט השלום שגה בכך שייחס לה אחריות להתרחשות התאונה; בכך שקבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה ובין אוטם שריר הלב בו לקה המבקש; ובכך שנמנע מלייחס למבקש אשם תורם בהתרחשות התאונה.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המשיבה באשר לאחריותה להתרחשות התאונה, אך קבע כי יש לייחס למבקש אשם תורם בשיעור של עשרה אחוזים, שכן הוא היה מודע לליקויים בגרם המדרגות ולסיכון הכרוך בירידה בו. עוד נקבע, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין נפילת המבקש ובין אוטם שריר הלב בו לקה, וכי אין די בעדותו של המומחה מטעם בית המשפט, עליה ביסס בית משפט השלום את ממצאיו, כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמומחה אכן העלה תרחיש אפשרי לפיו האיסכמיה בעורק הימני נגרמה אצל המבקש כתוצאה מנפילתו, וכי בגינה נדרש הצוות הרפואי לבצע צנתור טיפולי. עם זאת, הובהר, כי ההסתברות של תרחיש זה אינה ברורה, בהינתן שהמבקש סבל מגורמי סיכון משמעותיים ובהם עישון, שומנים בדם ויתר לחץ דם, וכאשר שיעור החסימה בעורק, שהתגלה במהלך הצנתור הטיפולי עמד כבר על 70 אחוזים.

משכך, נקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו בדבר הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה ובין נכותו הצמיתה, אשר נובעת כולה מאוטם שריר הלב בו לקה, והוא אינו זכאי לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו מנכות זו. נקבע כי המבקש אמנם זכאי לפיצוי עבור שאר הנזקים אשר נגרמו לו בגין החבלות, אך הפיצוי הנובע מראשי נזק אלה נבלע בתגמולי המל"ל אשר כבר שולמו לו. משמעות הדבר, כך נקבע, היא כי המשיבה אינה חבה בפיצוי המבקש. המבקש חויב בהוצאות המשיבה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

הבקשה

5.

המבקש טוען כי יש להיעתר לבקשתו על מנת להימנע מעיוות דין ומאי-צדק. לטענתו, בית המשפט המחוזי הוציא את דברי העד המומחה מהקשרם ונתן להם פרשנות שגויה, המנוגדת לפרשנותו של בית משפט השלום אשר התרשם מהעד ומיתר הראיות באופן בלתי אמצעי. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא פירט או נימק את קביעתו בעניין גובה הפיצוי לו זכאי המבקש, אלא קבע ללא הסבר כי התשלומים "נבלעים" בתשלומי המל"ל. המבקש טוען עוד כי לא ניתן משקל לכך שהוא נאלץ לפרוש מעבודתו בעקבות התאונה. לבסוף, טוען המבקש נגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש ליחס לו אשם תורם בשיעור של עשרה אחוזים.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, ההלכה היא כי בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" תידון רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת משקל, החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חברה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה דנא אינה מעלה כל שאלה כאמור, והיא נסובה כולה על ניתוח הראיות, ובפרט על ניתוח עדות המומחה מטעם בית המשפט, ועל המסקנות הקונקרטיות הנוגעות אך למקרה המסוים ולצדדים הישירים לו. די בכך כדי לחייב את דחיית הבקשה.

7.מעבר לדרוש אציין, כי הכרעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין האוטם ממנו סבל המבקש, מבוססת על ניתוח עדותו של המומחה. כפי שצוין בפסק הדין, המומחה אכן אמר בעדותו כי "לי נראה שיש קשר לצנתור. יותר מחמישים אחוז" (עמוד 15 שורה 17 לפרוטוקול), אך בהמשך תיקן את דבריו והעיד כי "הנזק יכול להיות טריגר אבל אני לא יכול לקבוע את זה באחוזים . זו התחייבות שלא במקומה ... " (עמוד 15 שורה 20 לפרוטוקול). משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח הקשר הסיבתי על דרך של מאזן ההסתברויות, הנדרש בתביעה אזרחית. מסקנה זו, הגם שהיא מנוגדת לפסיקת בית משפט השלום, מעוגנת בתשתית הראייתית בתיק ומבוססת על נימוקים משכנעים. אגב, גם אילו טעה בית המשפט המחוזי, לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן הליך זה לא נועד לשם תיקון טעויות בעניינים הנוגעים אך לבעלי הדין.

8.

באשר לטענות המבקש לעניין אי פירוט הנזקים על-ידי בית משפט קמא, הרי שנוכח קביעת בית המשפט לפיה המשיבה אינה אחראית לנזקי המבקש בגין נכותו הצמיתה, הוערכו נזקי החבלות כנמוכים מהסכום שהשתלם לו על-ידי המל"ל. בית המשפט הוסיף ופירט כי הערכה זו כוללת את ראשי הנזק של הפסדי השתכרות, הוצאות, עזרת הזולת וכאב וסבל. לא מצאתי פגם בהערכה זו, וגם המבקש עצמו לא הצביע על נזקים גבוהים יותר אשר נובעים אך ורק מהחבלות שנגרמו לו (בשונה מנזקים שנגרמו לו מהנכות הצמיתה ומהאוטם ממנו סבל).

9.

כמו כן, היה מקום לדחות גם את טענותיו של המבקש בעניין האשם התורם שיוחס לו על-ידי בית משפט קמא, שכן גם הן אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית. יתר על כן, נראה שלקביעה זו לא הייתה משמעות מעשית על תוצאת פסק הדין, וגם מסיבה זו אין מקום להתערב בה.

10.

לבסוף, נראה כי בקשה זו מעלה את הצורך לשוב ולהזכיר את דבריו של הנשיא י' זוסמן , אשר מבהירים את ההיגיון העומד בבסיס המבחן למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי":

" ... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 כמצוטט ברע"א 97/87 ענתבי נ' בקר , פ"ד מא(2) 697, 700 (1987)).

והדברים יפים גם לענייננו.

אשר על כן דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.