רע"א 6089/00 דוד נצר ישי נ. ראש ההוצאה לפועל חדרה

העותר היה עובד של האגודה למען החייל, המשיבה 3 בעתירה. ביום 15.9.1995 ניתן פסק דין בבוררות בין המשיבה 3 לבין ההסתדרות ואושרו שם פיטוריו של העותר מעבודתו. בפסק הבורר נכתב, כי פיטוריו ייכנסו לתוקף ביום 1.12.1995. עקב פיטוריו היה העותר זכאי לפיצויי פיטורין, אך אלה שולמו לו רק ביום 22.1.1996.

העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בתביעה לחייב את המשיבה 3 לשלם לו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין האיחור בתשלום פיצויי הפיטורין. בית-הדין האזורי קבע כעובדה, כי המשיבה 3 טעתה טעות כנה בסוברה, כי המועד לשלם פיצויי פיטורין ביום 16.1.1996. יחד עם זאת, קבע בית-הדין, כי המשיבה 3 "לא המציאה כל נימוק להשהיית כספי הפיצויים במשך 6 ימים (מ16.1.96- ועד 22.1.96)", ולכן הורה לה לשלם פיצויי הלנת פיצויי פיטורין "עבור התקופה שמ16.1.06- [צ"ל 16.1.96] ועד 22.1.96 (לא כולל)".

המשיבה 3 שילמה לעותר סך של 1,400 ש"ח בגין הוצאות המשפט בהן חויבה ופיצויי הלנת פיצויי הפיטורין בהם חויבה, וזאת לפי פרשנותה את לסעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח1958- (להלן: חוק הגנת השכר), אשר קובע את ההסדר בנוגע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. העותר, שסבר שפרשנותה של המשיבה 3 לסעיף אינה נכונה, וכי הסכום המגיע לו מסתכם (ביחד עם הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו) בסך 4,035 ש"ח, פנה להוצאה לפועל וביקש את הוצאתו לפועל של פסק-הדין על סכום זה. המשיבה התגוננה בטענת "פרעתי" וטענה, כי פסק-הדין מורה לה לשלם סך של 1,341 ש"ח בלבד, ואשר לפנים משורת הדין עיגלה אותו ל1,400- ש"ח.

ראש ההוצאה לפועל בחדרה קבע כדלקמן:

"טענתו של הזוכה [העותר] נכונה לדעתי, אך מקריאת פסק הדין עולה שבית הדין לעבודה סבר שלא היה צורך לשלם את פיצויי ההלנה לפני ה15/1/96-. מכאן שנכונה טענתה של החייבת-הנתבעת [המשיבה 3], שחל על העניין סעיף 20(ב)(1) לחוק הנ"ל".

נוכח מסקנתו זו, קיבל ראש ההוצאה לפועל את טענת המשיבה 3. העותר הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'ובראן), אשר דחה את הערעור מן הטעם שעל ראש ההוצאה לפועל להוציא לפועל את פסק-הדין שמובא בפניו, וכי במקרה זה, אף אם סבר שטעה בית הדין האזורי, הוא מחויב להוציא לפועל את פסק-הדין כלשונו, ולכן פעל כראוי. כיוון שסבר, כי פסק הדין ברור, לא היה גם מקום, לדעת בית המשפט המחוזי, להורות על קבלת הבהרות מבית הדין. על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה אף היא. בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע שצדקו הן ראש ההוצאה לפועל והן בית המשפט המחוזי בכך שקיבלו את טענת פרעון החוב מצדה של המשיבה 3. בית המשפט הוסיף, כי "השאלה אם צדק בית הדין האיזורי בקביעתו לגופה אם לאו אינה עומדת לדיון משלא הוגש ערעור על פסק הדין... בהיבט זה אין למצוא פגם בגישתן של הערכאות דלמטה". כן קבע בית המשפט, כי אין הבקשה מעוררת שאלה מן הסוג המצדיק הענקת רשות ערעור, כאשר העניין נדון כבר בשתי ערכאות קודמות.

עתה פונה העותר לבית משפט זה בעתירה אשר בה הוא מבקש לבטל את החלטת ראש ההוצאה לפועל ואת החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, וזאת מאותם נימוקים שהעלה בערכאות הקודמות ביחס לפרשנות הנכונה לשיטתו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר.דין העתירה להדחות. בית המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי, וודאי שאינו ערכאה נוספת למי שהגיש בקשה לרשות ערעור, ובקשתו נדחתה.

אין לנו אלא להדגיש בפני העותר, את שנאמר כבר בהחלטה בבקשה לרשות ערעור, וזאת כי טענתו היא למעשה כנגד פסק-הדין שניתן בבית-הדין האזורי לעבודה, ולא נגד פרשנות של ראש ההוצאה לפועל. הדרך הנכונה לשנות את תוצאת פסק הדין היתה באמצעות ערעור על פסק-הדין לבית הדין הארצי לעבודה, ולא בהליכים בפני ראש ההוצאה לפועל.

אשר על כן העתירה נידחת.