רע"א 6133/19 אבירם דהרי נ. דרור לדרמן

1.

בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט הבכיר א' ואגו , כב' השופט ג' גדעון , כב' השופטת ג' לוין ) בע"א 47486-03-19 מיום 3.7.2019, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בקריית גת (כב' השופט א' זבולון ) בת"א 15356-03-13 מיום 18.2.2019.

2.

עניינה של הבקשה בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 שהגיש המשיב נגד המבקש, המכהן מאז שנת 2003 כראש עיריית קריית גת, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב פרסומים שונים שהפיץ המבקש אודותיו.

בהחלטת בית משפט השלום מיום 24.1.2016 (ת"א 15356-03-13; כב' השופט א' זבולון ) נדחתה טענת המבקש לפיה נוכח כהונתו כראש עיריית קריית גת במועדים הרלוונטיים לתובענה, עומדת לו חסינות עובד ציבור מפני ניהול התביעה נגדו, מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובהתאם להוראות תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006. זאת, נוכח קביעת בית משפט השלום כי המבקש פעל ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, ומשכך חל החריג לחסינות עובד ציבור הקבוע בסעיף 7א(א) סיפא לפקודת הנזיקין. (להלן: החלטת החסינות ). בפסק דינו מיום 18.2.2019 חייב בית משפט השלום את המבקש בתשלום פיצויים לטובת המשיב בסכום כולל של 380,000 ש"ח, וזאת בגין חלק מן הפרסומים שנכללו במסגרת התביעה לגביהם נקבע כי בוצעו על-מנת לפגוע במשיב, ותוך שנקבע כי אלה אינם חוסים תחת חסינות עובד ציבור או הגנות אחרות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. עם זאת, לא נפסק לטובת המשיב פיצוי אף בגין הפסד השתכרות אשר נגרם לו כטענתו עקב הפרסומים, וזאת נוכח הקביעה כי לא עלה בידי המשיב להוכיח קשר סיבתי כאמור וכמו גם את הנזק הפרטני הנטען.

3.

על פסק הדין של בית משפט השלום הוגשו לבית המשפט המחוזי ערעורים, הן מטעם המבקש והן מטעם המשיב. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את שני הערעורים האמורים, וקבע, בעיקרו של דבר, כי סכום הפיצוי הכולל אשר נפסק לטובת המשיב הולם את נסיבות הפרסומים ואת היקף פגיעתם של אלה במשיב. אשר לערעורו של המבקש, נקבע, בין היתר, כי אין מקום להתערב בדחייתו של בית משפט השלום את טענת המבקש לפיה עומדת לו חסינות כעובד ציבור, ובפרט שעה שהמבקש השיג על החלטת החסינות אך במסגרת ערעורו על פסק הדין – כעבור למעלה משנתיים מיום שזו ניתנה. כמו כן, נקבע כי אף לא עומדות למבקש הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע – הן הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק, נוכח פעולתו של המבקש בחוסר תום לב; והן ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק לעניין פרסום מותר שנעשה על-פי דין או על-פי הוראה של רשות מוסמכת, וזאת עקב הפצתם של הפרסומים אף לגורמים אשר אינם נוגעים לעניין ומשכך מלמדת על כוונה לפגוע במשיב. עוד נקבע כי אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק למשיב בגין פרסומים אשר פגעו ברעייתו של המשיב, אשר אינה צד לתביעה, נוכח פגיעתם של אלו גם במשיב עצמו.

על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לסמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת לאחר שמצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. אף טענותיו של המבקש הנוגעות לחסינות עובד ציבור מפני תביעות כבענייננו ולהגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע – אינן מעוררות שאלה עקרונית, ונטועות בדל"ת אמותיו של עניינו הקונקרטי. כמו כן, אני סבורה כי מתן רשות ערעור אינו דרוש אף כדי למנוע עיוות דין.

5.

אעיר עוד כי אין מקום לעיין מחדש, כטענת המשיב, בהלכה שנקבעה ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), וזאת אף נוכח עיגונה של הלכה זו בתקנה האמורה.

6.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.