רע"א 6161/99 עיריית אשקלון נ. סויסה שגיב (קטין )

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' כהן) שדחה (ביום 1.9.99) את בקשת המערערת (בש"א 54137/99), כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א 70/91.

1.עניינו של תיק זה הוא בתביעת קטין (המשיב מס' 1) שנפגע (ב1989-) לאחר שנפל ממתקן כדור סל במגרש הצמוד לבית ספר בו למד. הוא תבע את המערערת ואת המשיבות 3 ו4- על נזקיו. הדיון בתביעתו מתנהל זה זמן. בינואר 1998 הסתיימה הבאת הראיות בתיק והוגשו סיכומי הצדדים. ב26.4.99- זומנו הצדדים לבית המשפט (בהזמנות נכתב, עקב טעות קולמוס, כי הזימון הוא להקראת פסק דין). כעולה מפרוטוקול הדיון, העלה בית המשפט בפני הצדדים את התרשמותו, לפיה אין ניתן ללמוד מטעוני הצדדים מיהו האחראי להקמת מגרש הכדור-סל ולסל שהותקן בו, וכן מיהו האחראי לפעילות שהתנהלה במגרש. זאת, הגם שלהתרשמותו של בית המשפט, לא היה קושי להציג ראיות לעניין זה. למשמע הדברים ביקש בא כוח התובעים, המשיבים 1 ו2- (הקטין ואמו), כי תינתן לו האפשרות לקיים ישיבת הוכחות נוספת. בית המשפט הורה, כי התובעים יגישו בקשה מנומקת בכתב לעניין זה וקבע תזכורת ליום 13.7.99.

2.עובר לקיומה של ישיבת התזכורת (ביום 11.7.99) הגישה המערערת בקשה לפסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בתביעה. לטענתה, חרג בית המשפט מן המתכונת האדברסרית ונקט עמדה המזדהה עם התובעים. לשיטתה של המערערת, משמיצו התובעים (באמצעות בא כוחם) את טענותיהם היה על בית המשפט לפסוק על סמך החומר שבפניו - ולא לעודד את התובעים להוסיף ולהביא ראיות לחיזוק תביעתם. בקשה זו נדונה ביום 1.9.99 ונדחתה באותו מועד. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי ממועד הדיון נשוא בקשת הפסלות ועד להגשתה חלפו כשלושה חודשים, וכי די היה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. בהתייחסו לגוף הבקשה, קבע בית המשפט, כי אכן נקט צעד חריג, אולם עשה זאת משום ש:

"כאפוטרופוס של קטינים, נראה היה לי כבית משפט, שיש לסייע לקטין במובן זה שאפשר יהיה להביא ראיות כאלה מבלי שציינתי ומבלי שהצבעתי מי אמנם אחראי לכך. יכול להיות שבסופו של דבר יוברר שקשה ואי אפשר כלל לדעת מי האחראי..לא הבעתי בדיון הנ"ל או כל דיון אחר, מי האחראי לתאונה שאירעה לתובע, אך מצאתי לנכון להפסיק את הדיון, אם כי בשלב שלאחר הסיכומים, כדי לאפשר הבאת ראיות בנושא מצומצם זה של המגרש ומתקני הכדורסל.".

מטעם זה דחה בית המשפט את בקשת הפסלות לגופה. בהמשך הדיון באותו יום קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים 1 ו2- להבאת ראיות נוספות.

3.בערעור שבפני טוענת המערערת, כי בית המשפט חרג חריגה רבתי מן ההסדרים הדיוניים המקובלים והתערב, למעשה, במתווה הדיון שבפניו, תוך שהוא מנחה את אחד הצדדים מהן הראיות הנוספות הנדרשות ממנו. לטענת המערערת, אין פרוטוקול הדיון משקף את מלוא מאמציו של בית המשפט להשיא את המשיבים 1 ו2- לבקש הבאת ראיות נוספות מטעמם. המערערת מוסיפה, כי בתזכורת שהתקיימה ביום 13.7.99 ציין בית המשפט, כי לאמיתו של דבר הכין כבר טיוטת פסק דין הדוחה את תביעת המשיבים 1 ו2-, אלא שהחליט ליזום את הישיבה ביום 26.4.99 על מנת להעניק לאחרונים הזדמנות נוספת. מכל אלו מסיקה המשיבה, כי בית המשפט גמר אומר לפסוק לטובת המשיבים 1 ו2- וכי מטעם זה יש לפסלו. בהתייחסה לטענת השיהוי טוענת המערערת, כי בקשת הפסלות הועלתה בטרם התקיים הדיון הראשון בתיק לאחר יצירת עילת הפסלות. לענין זה היא מוסיפה, כי, מכל מקום, ייבחן השיהוי בהעלאת טענת פסלות כרכיב במסגרת שיקול דעתן של הערכאות ולא כמחסום להעלאת טענה מעין זו.

4.לאחר שעיינתי בטענות המערערת, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, ומבלי להידרש לגופן של הטענות שמעלה המערערת, אין מקום לפסילת בית המשפט להמשיך ולדון בת.א. 70/91 בשלב הדיוני בו מצוי ההליך כעת. כאמור, חלפו למעלה מעשר שנים מאז נפגע הקטין. כתב התביעה הוגש ב1991-, והצדדים סיימו להביא את ראיותיהם לפני כשנתיים. העברת הדיון בשלב זה לשופט אחר עלולה לגרום עיכוב ממשי ומשמעותי בבירור התביעה (לרבות הצורך בשמיעה חוזרת של הראיות שנשמעו בתיק, כולן או מקצתן) ולהכביד על כל הנוגעים בדבר. בנסיבות אלו, דומה, כי מוטב יהיה אם בית המשפט המחוזי, במותבו הנוכחי, ישלים את מלאכת שמיעת התיק. אם וכאשר יינתן פסק דין בתיק שלא יניח דעת מי מן הצדדים, ניתן יהיה, במסגרת הערעור על פסק הדין, להעלות גם את הטענות שנכללו בערעור שבפני (והשוו: ע"פ 4535/98 מנבר נ' מדינת ישראל ).

הערעור נדחה איפוא.