פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6169/14
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקשת:
זקירה זריפובה
נ ג ד
המשיבה:
אגד תחבורה ציבורית בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז-לוד ברע"א 4118-06-14 שניתן ביום 29.6.2014 על ידי כב'
השופטת א' דודקביץ'
בשם המבקשת:
עו"ד דר מיש
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 29.6.2014 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת א' דודקביץ' ) ברע"א 4118-06-14, בגדרו ניתן פסק-דין על דרך הפשרה בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבה בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ).
1.
המבקשת הגישה לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה לפי החוק בה נטען, כי ביום 11.11.2007 נפגעה מאוטובוס המופעל על-ידי המשיבה ובשל כך נגרמו לה נזקים שונים. כעולה מן הבקשה, בית משפט השלום מינה מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה, אשר בחוות דעתו מיום 15.9.2011 קבע כי למבקשת לא נותרה נכות בתחום זה בעקבות התאונה. לאחר שהמומחה השיב לשאלות הבהרה מצדה של המבקשת, הגישה המבקשת, בחודש מרץ 2014, בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדי. בבקשתה הלינה המבקשת על כך שהמומחה מטעם בית המשפט לא הגיש את חוות דעתו במועדים שנקבעו וכי חוות הדעת הוגשה זמן ניכר לאחר שנבדקה על-ידו. בהחלטתו מיום 10.4.2014 דחה בית משפט השלום (כב' השופט א' באומגרט ) את הבקשה בקבעו כי "גם אם מומחה בה"מ השתהה במתן חווה"ד ותשובות לשאלות ההבהרה, אלה מונחות כעת בתיק. אין כל טענה לעניין מומחיות המומחה ... ". בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה ביום 18.5.2014.
2.
כלפי ההחלטה בבקשה לעיון חוזר הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט קמא. בדיון שנערך בבקשה ביום 26.6.2014 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט המחוזי כי יפסוק בתיק על דרך הפשרה, לאחר שהצדדים יגישו "סיכום קצר של טענותיהם ו/או תחשיב נזק". ביום 29.6.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא ובו נקבע כדלקמן:
"הצדדים הסמיכוני לפסוק במחלוקת על דרך הפשרה עפ"י סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ולקבוע את הסכום שתשלם המשיבה למבקשת לחיסול סופי של תביעתה ... לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים ובחומר האחר, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת 15,000 ש"ח בתוספת שכ"ט בשיעור של 15.4%".
3.
כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא, בגדרה עותרת המבקשת לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהורות על מינוי מומחים נוספים בתחום האורתופדיה והראומטולוגיה או לחלופין ליתן פסק דין על דרך הפשרה "לפי 12% נכות נטו" (נתון זה מבוסס על טענת המבקשת כי במוסד לביטוח לאומי נקבע כי זה שיעור ההחמרה במצבה בעקבות התאונה). המבקשת טוענת בבקשתה, כי בעניינה מתקיימות נסיבות ייחודיות המצדיקות התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, שכן, לטענת המבקשת, בית משפט קמא "התעלם ... מהעובדה שההסכמה ניתנה לפסק דין שבפשרה לפי 12 אחוזי נכות", או שלמצער לא הבין כי על כך התבססה הסכמת המבקשת. כמו כן, טוענת המבקשת כי תוצאת פסק הדין איננה סבירה. מעבר לכך, המבקשת חוזרת על טרוניותיה כלפי המומחה מטעם בית המשפט.
דיון והכרעה
4.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה אף ללא קבלת תשובה. כפי שגם עולה מהבקשה עצמה, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בפסק דין שניתנו על דרך הפשרה בהסכמת הצדדים אלא במקרים בהם מתעוררים קשיים בולטים וקיצוניים (ראו, בין היתר, ע"א 364/89
עותמן נ' בויארסקי
(25.3.1993), להלן: עניין בויארסקי ). בענייננו מבססת המבקשת את בקשתה לביטול פסק הדין על מספר אדנים, אך כפי שיפורט להלן, אין בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית משפט קמא. כאמור, המבקשת טוענת כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא אינה סבירה, אך כבר ב עניין בויארסקי נפסק, כי "ערכאת הערעור לא תטה בדרך כלל להתערב בפסק דין של
פשרה
כנ"ל,
אם
הטעם
היחידי המובא בפניה, הוא שהסכום שנפסק איננו מניח
דעתו
של
הצד
המערער". הוסבר, כי אין מקום שרק בשל כך שסכום הפיצוי "אינו מספיק לטעמו" של המערער יוגש ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה בהסכמת הצדדים, שכן יהיה בכך לרוקן את הוראת סעיף 4(ג) לחוק מתוכן.
אדן נוסף עליו מבססת המבקשת את טענתה, הוא פגם, שנפל, לטענתה, בפסק דינו של בית משפט קמא אשר 'התעלם' או 'לא הבין' כי התנתה את הסכמתה לכך שבית משפט יפעל לפי סעיף 4(ג) לחוק בתנאי שהדבר ייעשה "לפי 12 אחוזי נכות". אלא שמעיון בפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2014 כלל לא עולה כי המבקשת סייגה את הסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה באופן האמור. נהפוך הוא, מעיון בפרוטוקול הדיון האמור עולה כי הצדדים ביקשו במשותף שלא לקבוע גבולות, ובאת כוח המבקשת התייחסה, לכאורה בניגוד להסכמה הנ"ל, לנכות בשיעור 12 אחוזים כאל רף עליון (מה גם שבא-כוח המשיבה הגיב לכך באמרו שאין משמעות לשיעור הנכות שנקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי אלא לקביעת המומחה שמונה על-ידי בית המשפט). כלומר, הפרשנות הנוחה ביותר למבקשת של ההסכמות שעמדו ביסוד פסק הדין שניתן, כפי שהן מופיעות בפרוטוקול, היא ששיעור נכות של 12 אחוזים הוא הרף העליון , ובוודאי לא נתון קשיח שבית המשפט מחויב לו. מכאן, שהטענה בדבר פגם שנפל לכאורה ביישום הסכמת הצדדים במסגרת פסק הדין, אינה מתיישבת עם ההסכמות כפי שהן מופיעות בפרוטוקול בית המשפט (שלא הוגשה בקשה לתיקונו, כך שיש לצאת מההנחה שהאמור בו משקף את הסכמת הצדדים). מעבר לכך, ככל שהטענה היא של פגמים בהסכמה שביסוד פסק הדין, אין מקום שטענות לפגמים בהסכמה יופנו לבית משפט זה. בפסיקה נקבע לא אחת כי ככל שבעל דין מעוניין לתקוף פסק דין, שניתן על בסיס הסכמה או פשרה, בטענה כי נפל פגם בהסכמה העומדת ביסודו, ובהנחה שיש בפיו טענה טובה (ואין להבין מן האמור כאן כי אכן בפי המבקשת טענה כזו), הרי שעליו לנקוט בדרך של פתיחה בהליך משפטי עצמאי לביטול ההסכמה ועמו לביטול פסק הדין (השוו: בג"ץ 2370/14
עבד אלגני נ' רשות מקרקעי ישראל
(25.6.2014) ).
לבסוף, דין בקשות המבקשת למינוי מומחים נוספים להידחות אף הן. נזכיר, כי המבקשת משיגה במסגרת בקשה זו על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, בהסכמתה, ולשם "חיסול סופי של תביעתה", פסק דין שסיים את ההתדיינות בדרך מוסכמת, ואין מקום כי במסגרת זו תנסה המבקשת להשיג גם על החלטות ביניים שניתנו קודם להסכמה זו ושאין להן עוד נפקות אופרטיבית (השוו לרע"א 552/99
מילאד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (22.5.2000)).
סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בחשון התשע"ה
(26.10.2014).
ש ו פ ט