רע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ נ. הרפסודה הלבנה אילת בע"מ

1.

המבקש 2, תושב חוץ בעל אזרחות אוקראינית, הינו בעל המניות במבקשת 1, חברת התחלת ים אילת בע"מ. המבקשים התקשרו עם המשיבים בהסכם שכירות ביחס לנכס מסוים בעיר אילת. לטענת המבקשים, הונו המשיבים את המבקש, כאשר שכנעו אותו להשקיע בנכס סכומי כסף משמעותיים. לפיכך, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה בסך 10 מיליון ש"ח נגד המשיבים. המשיבים, מצידם, הגישו בקשה לחיובם של המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות משפט. ביום 12.7.09 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' אבניאלי) לבקשה והורה למבקשים להפקיד ערובה בסך 75,000 ש"ח בתוך 30 ימים כתנאי לניהול התביעה. על החלטה זו משיגים המבקשים בבקשה שלפניי.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. בית המשפט הדן בתביעה מוסמך להורות לתובע, יחיד או חברה, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע כתנאי לניהול התביעה (תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999). במסגרת ההחלטה על חיובו של תובע יחיד בהפקדת ערובה, על בית המשפט לבחון את התכליות העומדות ביסוד תקנה 519(א). מחד גיסא, נועדה התקנה להבטיח את תשלום הוצאות הנתבע במקרה בו תידחה התביעה נגדו ויושת חיוב בהוצאות וכן לצמצם את האפשרות להגיש תביעות סרק. מאידך גיסא, יש ליתן משקל לשיקול של הבטחת היכולת לממש זכויות באמצעות בתי המשפט (למשל, רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (לא פורסם, 3.10.2004)) מצב הדברים לעניין חיובה של חברה בהפקדת ערובה הינו שונה במקצת. סעיף 353א לחוק החברות קובע חזקה לפיה תחויב חברה, בהתאם לבקשה, בתשלום ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה. החברה יכולה לסתור את החזקה בהתקיים שני תנאים: האחד, אם הוכיחה כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם תידחה התביעה; השני, אם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (למשל, רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.2.2009)).

3.

בענייננו בצדק קבע בית המשפט, כי יש לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה. לעניין חיובו של המבקש, הרי שהוא עצמו טוען שמצבו הכלכלי הינו קשה. היינו, קיים חשש כי המשיבים לא יוכלו לגבות ממנו הוצאות משפט שייפסקו לטובתם אם תידחה התביעה. חשש זה מתחזק נוכח העובדה כי המבקש הינו תושב חוץ. המבקש אמנם טוען כי הוא מתגורר בשנים האחרונות בארץ, אך לא הצביע על נכסים כלשהם הנמצאים בארץ מהם יוכלו המשיבים להיפרע בעת הצורך (למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם, 17.4.2001)). בנוסף, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט ביחס לסיכויי התביעה. בית המשפט מצא, כי אלו אינם גבוהים, ובפרט כי המבקש לא הצליח להראות שעומדת לו עילת תביעה ייחודית ביחס לעילות התביעה של המבקשת. פני הדברים דומים אף ביחס למבקשת. היינו, לא ניתן לומר כי היא הרימה את הנטל לסתור את החזקה בדבר חיובה בערובה להבטחת הוצאות המשיבים. המבקשים טוענים אמנם, כי מצבם הכלכלי הקשה נובע מהפעולות שביצעו המשיבים. ואולם, בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש לייחס לטענה זו משקל משמעותי. זאת, שכן במסגרת הבקשה מזכירים המבקשים משקיע עלום אשר מימן את תשלום האגרה לצורך הגשת התביעה. המבקשים לא הציגו כל נימוק המסביר מדוע אותו משקיע לא יוכל לשאת בתשלום הערובה שנקבעה. בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שסכום הערובה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי אינו גבוה ביחס לסכום הנתבע על-ידי המבקשים.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, בלא צורך בתגובה.