רע"א 6208/20עיזבון המנוחה מרים מוסטפא סלאח חלאילה נ. מדינת ישראל

1.

בשנת 1976, פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ) על הפקעת מקרקעין באזור מג'ד אל-כרום. בשנת 1983, פורסמה הודעה נוספת לפי סעיף 19 לפקודה, בדבר העברת רישום המקרקעין על-שם המדינה. ביום 17.2.2015, הגישו המבקשים תביעה לקבלת פיצויים בגין הפקעת המקרקעין. בבית המשפט המחוזי התנהל הליך ממושך, ובמהלכו הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם כל אחד מהצדדים, וכן חוות דעת שהוכנה בידי מומחה מטעם בית המשפט. בשלב כלשהו, הודיעו המבקשים כי הם זונחים את חוות הדעת שהגישו, וסומכים את ידיהם על חוות הדעת שהגיש המומחה שמינה בית המשפט. ביום 23.1.2015, ניתן פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים, בגדרו חויבה המשיבה בתשלום פיצוי שאינו שנוי במחלוקת בסך של 1,290,187 ₪. לאחר הליך ארוך ומפותל, ניתן פסק הדין המשלים. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת השמאי מטעמו – שאמד את 'דמי החכירה האבודים' לפי סעיף 13 לפקודה, בסך של 2,201,226 ₪ – וקבע, כי המשיבה תשלם למבקשים את הסכום הנזכר, בניכוי סכום הפיצוי המוסכם ששולם זה מכבר.

2.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור שיוגש. נטען בעיקר, כי חוות הדעת השמאית שאימץ בית המשפט בפסק הדין, נערכה בניגוד להנחיות המשפטיות שקבע בית המשפט העליון בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.07.2019) (להלן: הלכת איסמעיל ). לאחר שהוגשה תגובה מטעם המבקשים ותשובה לתגובה זו, נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה מושא בקשה זו, בגדרה נעתר לבקשת עיכוב הביצוע. תחילה, דחה בית המשפט טענות דיוניות שהעלו המבקשים, ולאחר מכן קבע כדלקמן:

"מבלי להידרש לסיכויי הערעור, מטעמים ברורים, ובהתחשב בגובה הפיצוי שנפסק והמחלוקת הכנה הקיימת לה טוענת המדינה, ובשים לב למסה הקריטית של החלטות בית משפט העליון לרבות מהעת האחרונה בעניין עיכוב ביצוע פסקי דין דומים והעוסקים בפיצויי הפקעה [...] אני מקבל את הבקשה ומורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד לקבלת ההכרעה בערעור" .

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, במסגרתה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וכי ראוי ליתן להם רשות לערער עליה. לשיטתם, ההחלטה אינה מנומקת כראוי, ואין בה מענה לטיעונים שהועלו על-ידם. זאת ועוד, הבקשה הוגשה ללא תצהיר התומך בעובדות המופיעות בה, ובכך היה די כדי להורות על דחייתה. לגופו של עניין, גורסים המבקשים כי סיכויי הערעור "נמוכים שלא לומר אפסיים" , וכי "מאזן הנוחות פועל, באופן מובהק וחד-משמעי לטובת[ם]" . הוטעם, כי המשיבה לא הוכיחה שהמבקשים חסרי יכולת כלכלית להשיב את מצב הדברים לקדמותו אם יתקבל הערעור, וזאת בשעה שההפך הוא הנכון – בידי המבקשים אמצעים כלכליים די הצורך, וזאת בין היתר, נוכח הפיצוי שקיבלו במסגרת פסק הדין החלקי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיבה. החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת די צרכה, ומדברת בעד עצמה: "יש לברך על קיצור כל עוד הוא כולל הנמקה בהירה, ולא כל תיק מצדיק 'דיסרטציה'" (רע"פ 5605/11 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה ה' (31.07.2011)). כפי שציין בית המשפט המחוזי, ניתנו החלטות רבות בבית משפט זה לגבי בקשות עיכוב ביצוע דומות, ו בכולן , נעתר בית משפט זה לבקשה, באופן מלא או חלקי. הוסבר לא אחת, כי ערעורים אלו, מעלים שאלה עקרונית הדורשת ליבון; כי לרוב, מדובר בסכומי כסף משמעותיים שנפסקים לטובת הזוכים; כי עסקינן, בתביעות שהוגשו עשרות שנים לאחר מועד ההפקעה; וכי לעיתים, הפיצוי מתחלק למספר רב של זוכים (בענייננו – 49 זוכים!). לאידך גיסא, ברי כי אין חשש שמא לא יוכלו הזוכים לגבות את כספי הפיצויים, לכשיינתן פסק הדין בערעור. על רקע זה, גם כאשר לא הונחה תשתית קונקרטית המצביעה על קושי כלכלי של מי מהזוכים, נעתר בית משפט זה לבקשות לעיכוב ביצוע; לא זו אף זו, לא פעם התקבלו בקשות רשות ערעור על דחייתן של בקשות כאלו בידי בתי המשפט המחוזיים (ראו לדוגמה: רע"א 4747/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' לאפי (25.9.2020); רע"א 5578/20 מדינת ישראל נ' עאבד (13.9.2020); רע"א 7759/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' נסרה (31.12.2019) ). נוכח האמור, לא ידעתי מהו הפגם שראה ב"כ המבקשים – אשר יצג בעצמו זוכים שהיו צד לבקשות כאלו – בהחלטת בית המשפט המחוזי. המבקשים קיבלו זה מכבר פיצוי מוסכם בסכום משמעותי, ומשכך, בצדק עיכב בית המשפט המחוזי את תשלום יתרת סכום הפיצוי, עד למתן פסק דין בערעור.

5.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.