רע"א 6210/99 הרמן שוורץ נ. ש. אלסטר בע"מ

1.במסגרת דיון בבקשה לפרוק חברה שהוגשה על-ידי המבקש בעל 25% ממניותיה, טען המבקש לחוב החברה לו בסדר גודל של 900,000 ש"ח. בא-כוחו של המבקש, ביקש מבית המשפט לדון בבקשה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- כשלטענתו הודתה החברה בחוב למבקש והויכוח מתמקד בגובה החוב. על כך השיב בא כוח החברה: "אנו רוצים שגברתי תפסוק בינינו בין 360,000 ש"ח ל200,000- ש"ח". בתגובה העיר ב"כ המבקש: "אין מחלוקת לגבי ה200,000- ש"ח. החוב הרבה יותר גבוה ממה שעו"ד שמחון [ב"כ החברה] ציין".

2.בית המשפט דחה את הישיבה על מנת שהצדדים יגיעו לפשרה. הצדדים לא הגיעו לפשרה ובישיבה נוספת הצהיר ב"כ המבקש, כי " אם ישלמו [הכוונה החברה] את סכום החוב שהם מודים בו, אני אמחוק את הבקשה לפירוק ואפנה לבית המשפט המוסמך באשר ליתרה שאני טוען שמגיעה לי" . בתגובה הצהיר ב"כ החברה כי " אנו מסכימים לשלם 200,000 ש"ח בשישה תשלומים שווים ורצופים " (להלן: ההסכמה). לאור זאת, ניתנה על-ידי בית המשפט החלטה לפיה אם תשלם החברה למבקש 200,000 ש"ח בשישה תשלומים כאמור, תמחק הבקשה לפירוק ובאם לא ישולם הסכום, יהיה המבקש זכאי לקבל צו פירוק החברה כפוף להשלמת הפרסומים כחוק. לאחר מתן ההחלטה הגיש המבקש תביעה לבית הדין לעבודה לגבי מה שמגיע לו - לטענתו - כשכר עבודה וזכויות אחרות כעובד החברה מעבר ל200,000- ש"ח. משחלפו שישה חודשים והסכום לא שולם על-ידי החברה, הגיש המבקש בקשה לקביעת דיון בבקשה לפירוק החברה. בתגובת החברה לבקשה העלתה היא טענות שונות כנגד הבקשה ובין השאר ביקשה היא לחזור בה ממה שכונה על ידה "הודאתו של בא כוחה הקודם עו"ד שמחון לגבי גובה הסכום של 200,000 ש"ח כמייצג את גובה החובות של המשיב למבקש". בית המשפט נעתר לבקשה, הן מהטעמים שפורטו על-ידי החברה בתגובה האמורה והן משום שבית המשפט העיד על עצמו, "שנסיבות ההסכמה הרשומות בפרוטוקול זכורות לי היטב והן נעשו ללא בדיקה חשבונאית כלשהי אלא מתוך מגמה של עו"ד שמחון [ב"כ החברה] לחסל, עד כמה שאפשר, לסיים את הסכסוך עם המבקש על מנת שתתאפשר המשך פעילות החברה". בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוא דוחה את הדיון בבקשת הפירוק ללא תאריך עד למתן פסק-הדין בבית הדין לעבודה או עד למתן הכרעת בורר שידון בסכסוך בין הצדדים.

3.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. ניתנת בזה רשות ערעור והבקשה תדון כערעור על פי הרשות שניתנה.

ב"כ החברה ציין בתגובתו לבקשה, כי אם תינתן רשות ערעור, מבקש הוא להשלים טיעוניו. אינני מוצאת מקום לאפשר זאת. הטענות בתגובה משתרעות על פני ששה עמודים צפופים ומלאים ומכסות את כל השאלות הדורשות הכרעה. זאת ועוד, העובדות עולות מן הפרוטוקולים ומן ההחלטות. ומכאן לגופו של עניין.

4.חזרת החברה בה מהסמכת בא-כוחה בשמה, לא נעשתה בדרך המשפטית הנכונה, לא מהבחינה הדיונית ולא מהבחינה המהותית. מהבחינה המהותית, החברה היתה מיוצגת. נושא החוב וגובהו היווה את מרכז המחלוקת והוא עלה במהלך שתי ישיבות. כפי שמשתקף מהפרוטוקולים מיום 17.1.99 ומיום 7.2.99 שדברים מתוכם צוטטו לעיל, לא נראה כי הדברים שנרשמו בהם נאמרו כלאחר יד. ההתחשבנות, אם נעשתה בין הצדדים, או כל אחד מהם ערך את חשבונותיו הוא לחוד, לא נעשתה בבית המשפט, דבר זה כשלעצמו אינו פוגע ברצינות ההצהרות וההסכמות שניתנו לפרוטוקול. אם בא-כוח החברה הביע את ההסכמה לשלם 200,000 ש"ח - סכום נמוך בהרבה מהסכום הנדרש - כדי למנוע פירוק החברה וחיסולה, כפי שבית המשפט ציין, הרי שזהו שקול לגיטימי להסכמה. על כל פנים, נושא ההסכמה והחזרה ממנה אמור להיבדק לגופו במסגרת הליך מתאים וככל שמעורבות בעניין עובדות, עליהן להיות נתמכות בתצהיר. מן הבחינה הדיונית, לא פתחה החברה - הרוצה לחזור בו מן ההסכמה - בהליך מתאים כזה וממילא לא נתקיים דיון ענייני בנושא. טענה הבאה בתגובה, שהגישה החברה אינה יכולה לבוא במקום הליך תקין לברורה. אמירתו של בית המשפט לפיה זכורים לו נסיבות ההסכמה שנעשו ללא בדיקה חשבונאית ומתוך מגמה לסיים את הסכסוך, אינה יכולה לסייע לצד המבקש לחזור בו מן ההסכמה ואינו עושה זאת בדרך הראויה ולא מתקיים דיון בשאלה אם ניתן לו לעשות כן. השאלה אם היתה כאן הודאה בחוב או היה זה הסכם פשרה ולו חלקי, צריכה אף היא להיבדק במסגרת הליך כזה, אם יתנהל.

5.לא היה מקום לדחות את הדיון ללא תאריך עד למתן פסק הדין בבית הדין לעבודה או עד להכרעת בורר.

אשר לתביעה בבית הדין לעבודה, תביעה זו, בין אם יש בה ממש ובין אם לאו, מתייחסת לפי הטענה לסכומים מעבר ל200,000- ש"ח נשוא ההסכמה. אם סבורה החברה שההסכמה נועדה לסיים את הסכסוך בכללותו, לרבות את התביעה בבית הדין לעבודה, המקום לטעון זאת הוא בבית הדין לעבודה. אשר לדחיית הדיון עד להכרעת בורר, הצדדים לא הסכימו על בוררות, לא מינו בורר, לא מתנהל הליך בוררות ואי אפשר לכפות זאת עליהם, גם אם הדבר רצוי הוא.

אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט מתבטלת והעניין מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשת הפירוק לגופה.

המשיבים ישלמו למבקש הוצאות בסך 10,000 ש"ח.