רע"א 6232/05 אלי ארוך נ. יצחקניא, גולדברג ושות', משרד עורכי דין

1.המשיבה הינה משרד עורכי דין אשר ייצג את המבקשים לאורך תקופה מסוימת בהליך בוררות שעדיין מתנהל בין המבקשים לבין בית ההשקעות "אילנות בטוחה". ביום 6.2.02 הגישה המשיבה תביעה למתן פסק דין הצהרתי כנגד המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בנוגע להסכם שכר הטרחה שנערך בינה לבין המבקשים, לפיו היא זכאית, לטענתה, לסכום השווה ל-23.5% מגובה התקבולים לו יהיו זכאים המבקשים אם תביעתם בבוררות האמורה תתקבל.

ביום 5.10.04, בעיצומו של הליך ההוכחות בתיק, הגישה המשיבה בקשה דחופה למתן סעד זמני בהתאם לתקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) ולחילופין בהתאם לסמכותו הכללית של בית המשפט, וביקשה להורות על תפיסת סך השקול ל-23% בתוספת מע"מ (ובסך הכל 26.91%) מכל סכום שייפסק לחובת המחזיקים ולטובת המבקשים בבוררות המתנהלת ביניהם.

2.רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' ברוך) נעתר לבקשת המשיבה ונתן צו עיקול על זכויות המבקשים אצל המחזיקות עד לסך השווה ל-10% מכל סכום שבתשלומם תחויבנה לטובת המבקשים. על החלטה זו ערערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

3.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן) הבהיר את החלטת הרשם וקבע כי הצו שניתן על ידיו ניתן בהתאם להוראות תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט המחוזי אף בחן את החלטתו של הרשם לגופו של עניין וסבר כי היא מוצדקת, שכן קיים לדבריו חשש ממשי שאם יועברו הכספים שיפסקו בהמשך להליך הבוררות למבקשים, לא תוכל המשיבה לגבות את שכר הטרחה שיפסק לה, אם אכן יוכח שהיא זכאית לכך. את קביעתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על כתב אישום שהוגש כנגד המבקש המייחס לו עבירות של איומים שנעשו לכאורה במסגרת הסכסוך על תשלום שכר הטרחה. על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

4.הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית במתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים, קל וחומר כאשר מדובר בערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 15.11.98 ). אף בעניין זה איני מוצאת לנכון להתערב בשיקול דעתן של הערכאות דלמטה במתן הסעד הזמני. למעלה מן הצורך אעיר כי התרשמתי שהחלטותיהן של הערכאות דלמטה בעניין זה היו מוצדקות, וכי מתעורר צורך אמיתי של המשיבה בסעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין, אם יינתן לטובתה. אמנם, כפי שטענו המבקשים, בדרך כלל לא ינתן סעד זמני במסגרת תביעה לפסק-דין הצהרתי, אך אני סבורה שזהו אחד המקרים החריגים בו היה מקום לחרוג מהכלל. המבחן למתן סעד זמני הינו היותו תואם את נושא התביעה העיקרית (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995), בעמ' 578). במקרה שבפנינו הצדק עם המשיבה כי הסעד שניתן משתלב ותואם את נושא התביעה העיקרית ומבטיח את מימוש זכותה של המשיבה במקרה והיא תזכה במשפט.

5.עם זאת, צודקים המבקשים כי צו שניתן מכוח תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי ("צו מרבה") אינו מתאים למקרה זה. לפיכך אני סבורה כי יש מקום להבהיר כי הצו שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ניתן מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 המעניק לבית המשפט סמכות כללית לתת סעד (וראו בעניין זה ע"א 144/79 יוטבין נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 344; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן , פ"ד מט(2) 102, 109; רע"א 9259/01 רנה נ' רחמים (לא פורסם, ניתן ביום 13.1.02)).

הערעור נדחה. המבקשים ישאו בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.