רע"א 6246/16 רע"א 6246/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ר' גלפז מוקדי ) ברע"א 22138-05-16 מיום 11.7.16, במסגרתו נתקבלה בקשת רשות ערעור המשיב על החלטת בית משפט השלום בטבריה (השופטת ב' לכמן ) בת"א 53173-04-15 מיום 21.4.16. עניינה של הבקשה – מחיקת תביעת נזיקין על הסף.

רקע והליכים קודמים

ב.

ביום 4.9.12 הגיש המשיב תביעת נזיקין כנגד המבקשת ושתי נתבעות נוספות בגין תאונה שהתרחשה ביום 23.8.06 ובה נפגע המשיב באצבעו, שעה שכיסח דשא בהתנדבות בחצר גן ילדים בקריית שמונה שבו התחנך בנו (להלן: התביעה המקורית ). ביום 17.6.13 פסק בית משפט השלום בטבריה (השופטת ב' לכמן ) בת"א 8924-09-12 לטובת המשיב בהעדר הגנה. נקבע כי המבקשת, שהיא מפעילת הגן, נושאת באחריות הנזיקית ועל כן חויבה לפצות את המשיב בסך 1,084,400 ₪ בתוספת הוצאות. ביום 13.4.14 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בטבריה (השופטת א' אבו-אסעד ) בת"א 8924-09-12 בקשה לביטול פסק הדין, וזו נדחתה בהחלטה מיום 29.6.14. בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ד' צרפתי ) ברע"א 981-08-14 מיום 7.9.14. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת על ידי המבקשת בפני בית משפט זה ברע"א 6820/14, שנדחתה על ידי בהחלטה מיום 5.1.15. אביא מתוך פסקה ו' להחלטה:

"בנדון דידן, לא הציגה המבקשת הסבר מניח את הדעת לשרשרת מחדליה: אי הגשת כתב הגנה, אי הגשת בקשה לארכה להגשת כתב הגנה, והגשת בקשה לביטול פסק הדין כעבור עשרה חודשים(!). אין מנוס מהצטרפות להתרשמות בית המשפט המחוזי כי התנהלותה של המבקשת בהליך דנא מעידה על הקלת ראש בבית המשפט ובמשיב, ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה. שני בתי המשפט לא התרשמו כי עלה בידי המבקשת להראות שלסיכויי ההגנה ממשות, ומשכך אפילו היה בידה של המבקשת להציג הסבר משכנע למחדליה, ולא כך היה, אין סיכויי ההגנה תומכים בביטול פסק הדין. לא אכחד כי לא נעלם ממני ההיבט של ממון הציבור, אך גם אם יתכן כי המשיב זכה במידת מה ביתר (ואיני נוטע מסמרות, בודאי משלא נתבקשה תשובה), דומני בנסיבות, כי הכף נוטה כנגד הבקשה. גם לא נמצא טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול בחלוף פרק זמן ממושך לאחר מתן פסק הדין, ואין מדובר אלא בביטוי נוסף של התנהלותה הלא מכבדת והלא מכובדת של המבקשת. בדין איפוא לא הסתפק בית משפט השלום בהטלת הוצאות תוך קימום התביעה, והחליט באשר החליט."

ג.

ביום 30.4.15 הגישה המבקשת שתי תביעות חדשות לבית משפט השלום. האחת הוגשה כנגד המשיב ובא כוחו בתביעה המקורית, ובה עתרה המבקשת להצהיר על בטלותו של פסק הדין שניתן במסגרתה. תובענה זו נמחקה בהסכמה בהתאם להמלצת בית המשפט. התביעה השנייה עסקה בהשבת הכספים ששילמה המבקשת בדמות הפיצוי והוצאות המשפט, עקב תוצאות פסק הדין אשר ניתן לשיטתה בשגגה (להלן התביעה הנוכחית ). תביעה זו הוגשה כנגד המשיב ובא כוחו עו"ד אפרים כהן, לצד נתבעים נוספים (חברת הביטוח כלל ובא כוחה, סוכני הביטוח אשר תיווכו בינה לבין חברת הביטוח, הגננת ומעסיקתה). בתביעה נטען בין היתר שהכרעת בית המשפט בסוגיית האחריות בנזיקין נעדרה התייחסות לשאלות משפטיות ועובדתיות כבדות משקל, וכי למבקשת לא "ניתן יומה" להתגונן. בכלל זאת הועלתה טענה לפיה ההכרעה התבססה על תיעוד כוזב של האירוע, אשר הושג, כך הטענה, במרמה על ידי המשיב. כמו כן, טענה המבקשת כי המשיב הסתיר ממנה מידע חיוני באשר להארכתו של מועד הגשת כתב ההגנה באופן שהטעה אותה, ועל כן פגע ביכולתה להתגונן – פעולה אשר הניבה לשיטתה תוצאה של מתן פסק הדין בהיעדר הגנה. ביום 31.5.15 הגישו המשיב ועו"ד כהן בקשה למחיקת התביעה נגדם על הסף, בטענה כי עילותיה זהות לאלה שכבר נדונו והוכרעה בגדרי התביעה המקורית. בהחלטה מיום 21.4.16 הורה בית המשפט למחוק את התביעה כנגד עו"ד כהן, אולם דחה את טענת המשיב כי הכרעת פסק הדין המקורי במחלוקת הנזיקית יוצרת מעשה בית דין כלפיו לעניין התביעה הנוכחית. נקבע, כי עילות התביעה בשתי התובענות שונות הן, ולפיכך אין מתקיים השתק עילה. עוד הוחלט, כי הואיל ופסק הדין המקורי ניתן בהיעדר הגנה, חלק מן הסוגיות שהועלו בתביעה הנוכחית לא הוכרעו במסגרתה ומשום כך אין הוא מקים השתק פלוגתא.

ד.

על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שעניינה ביטול החלטת בית משפט השלום אשר דחתה את הבקשה לסילוק התביעה נגדו. ביום 11.7.16 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, דן בבקשה בהסכמה כבערעור והחליט לקבלו. נקבע כי חלה דוקטרינת "מעשה בית דין", בשל קיומו של השתק פלוגתא. נפסק כי מתקיימים ארבעת התנאים המקימים השתק פלוגתא (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 141 (1991); להלן זלצמן ): הפלוגתא העולה בכל אחת מהתביעות היא אכן אותה פלוגתא, מבחינת רכיביה העובדתיים והמשפטיים; התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההליך הראשון, ולבעלי הדין "היה יומם" בבית המשפט ביחס אליה; ההתדיינות נסתיימה בהכרעה של בית המשפט באותה פלוגתא, שנתקבלה בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. בתוך כך, צוין כי במתן אפשרות לתת למבקשת להעלות את טענותיה במסגרת התביעה יהא משום הענקת "יתרון בלתי הוגן, הזדמנות לשיפור מצבה, 'בדלת האחורית'" (רע"א 22138-05-16, פסקה 14). בית המשפט דחה גם את טענת המבקשת ביחס להשפעת המשיב וצדדים נוספים לתביעה הנוכחית על יכולתה להגיש את כתב ההגנה במועדו, וכן את הטענה כי המשיב זכה בתביעה המקורית במרמה עקב הצגת תיעוד כוזב של האירוע הנזיקי. הוחלט, כי הגם שעילות אלה לא נדונו בתביעה המקורית, היה על המבקשת להעלותן במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי עקב דחיית בקשתה להארכת מועד, או למצער בבקשת רשות הערעור הנוספת אשר הוגשה לבית משפט זה.

בקשת רשות הערעור

ה.

עניינה של בקשה זו ביטול החלטת בית המשפט המחוזי והשבת החלטת בית משפט השלום על כנה, וכן חיוב המשיב בהוצאות המבקשת בשני הליכים אלה. בבקשה נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי התעלמה מן הטענות שהעלתה המבקשת בנוגע להכרעה בתביעה המקורית בהיעדר הגנה – דהיינו, שפסק הדין הושג במרמה וכי המשיב הטעה את המבקשת באשר למתן ארכה להגשת כתב הגנה. לשיטת המבקשת, יש בכוחן של טענות אלו לפתוח את הדלת לדיון בתביעה, חרף קיומו של מעשה בית דין. כן, מוטעם, כי מחיקת תביעה על הסף מהוה סעד מרחיק לכת, אשר יש להעניק במשורה ובמקרים חריגים בלבד. בנסיבות דנא, כך טוענת המבקשת, ראוי כי התביעה הנוכחית תידון בפני בית המשפט ולא תידחה על הסף.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי אין להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית כבדת משקל החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן הלכת חניון חיפה )). המקרה דנא, שעניינו סילוק תביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, אינו בא בכלל אלה. יודגש, כי עצם המחלוקת שנתגלעה בין המותבים הקודמים בשאלת קיומו של מעשה בית דין בנסיבות העובדתיות דנן אינה מצדיקה לכשעצמה היעתרות לבקשה (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)). דברים אלה נכוחים ביתר שאת מקום שעסקינן בעניין שכבר נדון במהותו בבית משפט זה, במסגרת בקשת רשות הערעור שנסובה על התביעה המקורית, והוא למעשה מונח לפתחו כעת בגלגולו השישי. ואכן, ההכרעה צריך שתהא על דרך "אחיזת השור בקרניו", קרי, האם בפועל מתבקשת הכרעתו של מה שכבר הוכרע, גם אם על דרך פסק דין בהיעדר הגנה, בסבב ההתדיינות הקודם.

ז.

בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין בתביעה המקורית מקים מחסום דיוני מכוח דוקטרינת מעשה בית דין. בתוך כך נפסק כאמור שמתקיימים בענייננו התנאים הדרושים לקיום השתק פלוגתא, אשר מונע מן המבקשת להעלות טענותיה באשר לאירוע הנזיקי במסגרת התביעה הנוכחית. ברם, גם למבקשת עצמה ברור, אף אם בבחינת "אין [הן] ולאו ורפיא בידיה" (בבלי בבא מציעא יד, ע"ב), כי קיים מעשה בית דין, אלא שלשיטתה זהו מן המקרים שבהם יגברו טיעוניה על פרופוזיציה זו. מכל מקום, במהות ברי לטעמי כי גם לגופו של עניין לא נפל דופי בקביעה זו, מאחר שהתביעה הנוכחית אכן עוסקת הלכה למעשה באותה פלוגתא מוקדמת שכבר נדונה והוכרעה בגלגולי התביעה המקורית – קרי, אחריותה הנזיקית של המבקשת כלפי התאונה שאירעה למשיב – וזאת בפסק דין שניתן כלפי אותם צדדים. לא מצאתי איפוא מקום להתערב, והרי מדיניות שיפוטית סבירה לא תאפשר, ככלל, פתיחת דלת אחת במקום שננעלה דלת קודמת. העובדה שהתיק לא נדון לגופו והוכרע בהיעדר הגנה אינה מעלה או מורידה לעניין זה, שאילולא כן לא תושג סופיות בכל פלוגתא באשר היא. הכרעה זו עולה בקנה אחד עם הנפסק בפרשה אחרת, בה נזדמן לי להידרש לקשיים הכרוכים בבחירה ליישם את כלל המניעות על פני דוקטרינת מעשה בית הדין:

"לדידי אין מקום להבחין בין טענה שלא נטענה, לבין כתב הגנה שלא הוגש, ולבין אי התייצבות לחקירה. ההלכה לפיה "מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה, אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נמנע מעשות כן" ( ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים , פ"ד יג(2) 937, 943 - השופט, כתארו אז זוסמן), היא מהותיקות במשפטנו - לרבות מפי הנשיא אגרנט עצמו ( ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כה (2) 561, 593 שם הביא גם מדברי השופט (כתארו אז) זוסמן ב ע"א 167/63 ג'ראח נגד ג'ראח , פ"ד י"ז (4) 2617, 2625-2624; וראו ע"א 217/90 הועדה המקומית לתכנון קריות נ' ירמיהו עיני חברה בע"מ , פ"ד מז (2) 111, וכן ע"א 9774/05

ראובן נ' רוקח [פורסם בנבו]). הלכה זו מלמדת, כי העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיוצרות מעשה בית דין בעניינה. לדידי השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה - האם כיון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש , או בשל

אי התייצבות בעל הדין - אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן" (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (פורסם בנבו, 8.3.2009; להלן עניין וינשטיין ); פסקה ג' לחוות דעתי; ההדגשות במקור).

ח.

לעם זאת נותר לברר את טענות המבקשת כי עצם האפשרות שפסק הדין הושג לשיטתה עקב הטעיה ומרמה מצד המשיב מצדיק אי החלה של דוקטרינת מעשה בית דין והשבת התביעה על כנה. הטענה הראשונה היא דיונית באופיה, ולפיה הסתיר המשיב מפני המבקשת מידע ביחס להארכת המועד להגשת כתב ההגנה בתביעה המקורית ובכך מנע ממנה להתגונן. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מחמת מניעות, בנמקו כי היה על המבקשת להעלותה בגלגול הקודם של התיק – בין אם בבקשת רשות הערעור שהגישה לבית משפט השלום כנגד דחיית בקשתה להארכת מועד לתגובה, ובין אם בבקשת רשות הערעור הנוספת שהוגשה לבית משפט זה. סבורני, ובהמשך לאמור מעלה מעניין וינשטיין , שבנידון דידן לא התעוררו הנסיבות המצדיקות התערבות בקביעת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו. המבקשת הופיעה בפני שלוש ערכאות שונות עקב ההחלטה לדחות את בקשתה למתן ארכה להגשת כתב הגנה בתביעה המקורית – כולל, כאמור, בפני מותב זה – אך לא העלתה את הטענה באף אחת מן ההזדמנויות הללו. בבקשה זו לא צוינו לדידי נסיבות שיש בכוחן להצדיק את אי העלאת הטענה, ואף עיון בנספחיה אינו מלמד כי היא מבוססת על מידע שלא היה בידיה בשעתו; חילופי באי כוח, בכל הכבוד, אינם מטים את הכף בכלל.

ט.

הטענה השניה מהותית יותר באופיה, שכן היא יורדת לשרשו של האירוע הנזיקי אשר עליו נסבה התובענה המקורית. נטען, כי תיעוד האירוע שהגיש המשיב לבית משפט השלום כוזב, וכתוצאה ניתן פסק הדין במרמה. לשיטת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי בדחיית הטענה מבלי לדון בה לגופה, מפני שיש בכוחה לגבור על שיקולי סופיות הדיון והיעילות העומדים ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין. אכן, "מעשה-בית-דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי-המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על-כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי" (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה , פ"ד נא(1) 68, 99 (1997); השופט – כתארו אז – ת' אור ). בהתאם, הוכרו בפסיקה מצבים נדירים בהם לא יוחל מעשה בית דין מטעמים של צדק, וזאת בשים לב אל השיקולים הבאים (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 535 (2015); להלן רוזן-צבי ): מידת השכנוע של בית המשפט בצדקת טענות בעל הדין; עוצמת הפגיעה בבעל הדין שכנגד, המסתמך על ההשתק; מידת אשמו של בעל הדין לחוסר יכולתו למצות את הדיון בעילה במסגרת ההתדיינות הראשונה. ההלכה הפסוקה אף הכירה במצבים שבהם ייסוג כלל מעשה בית דין מטעמים של צדק, מקום בו ניתן פסק הדין במרמה (ראו רוזן-צבי , בעמוד 537 וההפניות שם). השימוש בחריג הצדק מותנה בגילוי עובדות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לבעל הדין המפסיד בהתדיינות הקודמת עקב מצב שווא של בעל הדין היריב, אשר לא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה (ראו זלצמן , בעמוד 628). בנדון דידן, חששני כי לא הציגה המבקשת טעמים מיוחדים שבגינם נמנעה מהעלאת טענת המרמה במסגרת בקשות רשות הערעור שהוגשו בעניין ההחלטה המקורית; כל שטענה היה לקיומן של ראיות לכאורה מבלי לפרט, אף שאת טיבן נדרש לשיטתה בית המשפט לבחון בטרם מחיקת התביעה על הסף. בוודאי שאין היא עומדת בתנאים המחמירים שקבעה הפסיקה להתרת הגשת תובענה נוספת במקרים של מרמה (ע"א 4958/99 עין גב נ' מקורות חברת מים , פ"ד נה(2) 11 (2000); ע"א טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (פורסם בנבו, 25.2.2010); ראו גם רוזן צבי , בעמוד 537). דומה כי עיון בבקשה ובנספחיה יוצר את הרושם כי טענה זו – כמו גם הטענה שנדונה למעלה, אשר אף היא הוצגה לראשונה במסגרת התביעה הנוכחית – היא בבחינת נסיון המבקשת ל"מקצה שיפורים" "בדלת האחורית", כפי שסבר בית המשפט המחוזי.

י.

עקרון סופיות הדיון העומד בבסיסה של דוקטרינת מעשה בית דין, נועד "למנוע הכבדה מיותרת על בתי המשפט ובזבוז זמנם, באופן שמי שכבר ניתנה לו הזדמנות להישמע בעניינו, לאמור "היה לו יומו בבית-המשפט", לא יכול לחזור ולהטריד את המערכת השיפוטית באותו עניין שכבר נדון והוכרע בפסקי דין, ובכך למנוע מאחר את "יומו" שלו" ( זלצמן , בעמוד 14). אף שאוכל להבין ללבה של המבקשת נוכח התוצאה, נגועה היא ב"חטא הקדמון" כפי שתואר מעלה בדברים מתוך רע"א 6820/14. הגעתי איפוא לכלל מסקנה כי הפרשה דנא, הבאה כאן כאמור במעין גלגול שישי, אינה מקימה נסיבות המצדיקות סטיה מעקרון מעשה בית דין.

יא.

בשל האמור אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.