רע"א 6248/08 רן וירניק נ. יוסף שיינברג

1.

בשתי הבקשות שלפניי נתבקשתי ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו ר' לבהר-שרון ) במסגרת ע"א 1086/06, ועל כן החלטתי לדון בהן במאוחד.

2.

דירתם של המבקשים בתיק רע"א 6841/08 – בני הזוג שיינברג, אשר חיים בנפרד, נמכרה על ידי כונס הנכסים שמונה על ידי ראש ההוצאה לפועל לשם גביית חובה של גברת שיינברג (להלן: המבקשת ) לבנק לאומי לישראל. לשם מכירת הדירה פנה כונס הנכסים, עו"ד בודה (להלן: הכונס ), לקבלת חוות דעת שמאית מהמבקש בתיק רע"א 6248/08 - השמאי רן וירניק (להלן: השמאי ). חוות הדעת השמאית שהוכנה התבססה על סיור שנערך מחוץ לדירה ועל עיון בתיק הבניין שבמחלקה ההנדסית בעיריית גבעתיים, אולם לא התקיים ביקור בדירה עצמה והשמאי לא עיין בתשריט הבית המשותף בלשכת רישום מקרקעין. בחוות הדעת ציין השמאי כי מ דובר בדירת 2 חדרים ששטחה 67 מ"ר ברוטו והעריך את שוויה בסכום של 110,000 דולר. הכונס פרסם בעיתון הזמנה לציבור להציע הצעות לרכישת הדירה, אשר פירטה את שטח הדירה בלבד וללא אזכור מספר החדרים. במשך כל תהליך מכירת הדירה מנעה המבקשת מקונים פוטנציאליים להיכנס לתוך הדירה; זאת חרף פנייתו של הכונס אל ראש ההוצאה לפועל והצעה שנתקבלה מקונה פוטנציאלי שביקש להוסיף על המחיר שהציע באם יותר לו לראות את הדירה. בסופו של יום, נמכרה הדירה באישורו של ראש ההוצאה לפועל בסכום של 90,000 דולר לרוכש שלא ראה את הדירה קודם לרכישתה.

3.

לאחר מכירת הדירה הגישו בני הזוג שיינברג תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו ובה טענו כי בשל רשלנותם של הכונס ושל השמאי נמכרה דירתם בסכום נמוך מערכה בשוק ועל כן טענו שהם זכאים להפרש שבין הערכת השמאי מטעמם (150,000 דולר) לבין הסכום בו נמכרה בפועל. במסגרת התביעה התברר שלמעשה הדירה היא בעלת שלושה חדרים וכי שטחה הוא 82 מ"ר ברוטו. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי גם הכונס וגם השמאי הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי בני הזוג שיינברג. עם זאת, נקבע שפעולותיה של המבקשת מנתקות את הקשר הסיבתי לנזק הנטען ושיש לייחס למבקשת אשם תורם "בשיעור המאיין את נזקיה, ככל שהיו כאלה". למסקנה זו הגיע בית משפט השלום לאור הקביעה כי הקונים-מציעים לא הסתמכו על חוות הדעת הרשלנית ולאור סירובה העקבי של המבקשת להציג בפני הקונים את הדירה (למרות התרעות הכונס), כשאלה האחרונים הציעו מחיר גבוה יותר בכפוף לביקור בדירה. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי והכונס הגיש ערעור שכנגד.

4.

בית המשפט המחוזי מצא שהמודעה שפרסם הכונס, בהתבסס על האמור בחוות הדעת של השמאי, היא זו שהובילה, בין השאר, להתרחשות הנזק ועל כן אין לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי וכי האשם התורם שיוחס למבקשת מאיין את נזקיה. משכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור באופן זה שנקבע כי יש לייחס למבקשים אשם תורם בשיעור של 70% מהנזק (שהועמד על 30,000 דולר), וכי יש להטיל על השמאי אחריות ולחייבו לשלם פיצויים בשיעור של 30% מהנזק. בנוסף, נקבע כי יש לקבל גם את הערעור שכנגד שהוגש מטעם הכונס, במובן זה שנקבע כי זה האחרון לא חב באחריות שילוחית ולא התרשל במילוי תפקידו.

5.

המבקשים טוענים כי נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי פגמים מהותיים המצדיקים מתן רשות ערעור. לשיטתם, בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה המצמצמת וסותרת הלכות קודמות בדבר אחריותו המוגברת של כונס נכסים וחובותיו הרחבות בעת מימוש נכסי החייב. לטענת המבקשים יש לקבוע כי הכונס התרשל בתפקידו, שכן היה עליו להביא לידיעתו של ראש ההוצאה לפועל את העובדה שחוות הדעת ניתנה ללא סיור בדירה עצמה ומבלי לבחון את הרישום בלשכת המקרקעין או למצער לבחון את הדברים בעצמו. עוד נטען כי שיעור האשם התורם של המבקשים הוא שולי בלבד. לשיטתם, עולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי גם בהינתן מעשיה של המבקשת, ברור כי היו מתקבלות הצעות גבוהות יותר לו פורסם ששטח הדירה הוא 82 מ"ר, וכי הכונס יכול היה למנוע את הנזק שהתרחש לו היה פועל לפינוי הדירה כפי שהורה ראש ההוצאה לפועל. המבקש 1, מר שיינברג, טוען כי אין לייחס לו אשם תורם במשותף עם המבקשת בגין מעשיה שלה, שכן הוא לא מתגורר בדירה מזה שנים רבות, החוב לבנק אינו שלו והוא לא מנע את כניסת הקונים לדירה. לטענתו, הוא זכאי לחלקו מתוך הסכום שבו נמכרה הדירה ולכן אף הוא נפגע מרשלנותם של הכונס והשמאי.

6.

השמאי סבור כי יש להעמיד את האשם התורם של המבקשים על 100% או לחילופין להטיל את האחריות הנוספת על הכונס מכיוון שלא פינה את המבקשת מן הדירה. לשיטת השמאי, אין לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא כי היה עליו לצפות שהחייב יסתמך על חוות דעתו וכי לא הייתה הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. לטענת השמאי, טענות המבקשים נידונו בערכאות הקודמות ונדחו ואין מקום להעלותן שוב. בנוסף, טוען השמאי כי יש לקבל את קביעתו של בית משפט השלום כי לא ניתן להעריך את שיעור ההפחתה בשווי הדירה – ועל כן את הנזק לנגרם למבקשים – כאשר מ דובר במכירה כפויה של דירת מגורים בנסיבות שבהן הקונים אינם מורשים להיכנס לדירה עצמה. כמו-כן, מוסיף השמאי ומעלה טענות עובדתיות נוספות לרבות טענה כי הכונס לא הסתמך על חוות דעת השמאי וזאת לאור הנתונים השונים המופיעים במודעה שפורסמה ובחוות הדעת. הכונס, מצידו, סבור שיש לדחות הבקשות.

לאחר שבחנתי את טענות בעלי הדין באתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות.

7.

הבקשות שלפניי אינן מקיימות את התנאים הנדרשים ברגיל על מנת שבית משפט זה יעניק רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הצדדים לא הצליחו להצביע על שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי ואשר מצדיקה מתן רשות ערעור. אכן, צודקים המבקשים בטענתם כי על הכונס מוטלת החובה לקרוא ולעיין ביסודיות במידע המובא לפניו לצורך מימוש נכסי החייבים ולפעול כפי שנדרש בהתבסס על המידע האמור. אולם, אין לראות במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין להטיל, במקרה זה, אחריות על הכונס משום הלכה חדשה. החובות המוטלות על כונס נכסים בעת ביצוע תפקידו במימוש נכסי חייב נידונו בהרחבה בעבר בבית משפט זה, ואילו במקרה הנדון אין מ דובר

אלא ביישום עובדתי של אותן הלכות ובבחינה פרטנית של עובדות המקרה. (ראו, למשל, רע"א 2501/01 גולדמן נ' בנק ירושלים בע"מ (לא פורסם, 30.9.2001) פסקה 6; ע"א 8410/06 נקש נ' בנק לאומי לישראל למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 28.12.2008) פסקה ט"ז; ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו , פ"ד נה(4) 410, 426 (2001); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות כרך א 302-301 (מהדורה שישית, 2008); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות חלק שני 602(א), 662-660 (מהדורה שישית, 2008)).

8.

טענותיהם הנוספות של המבקשים נידונו בערכאות הקודמות והוכרעו, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בעניין. בפרט, בכל הנוגע לטענה כי מר שיינברג כלל אינו קשור להליך מכירת הדירה ואינו צד לחוב המקורי לבנק. טענה כגון זו טוב היה לו הייתה מתבררת כדבעי בערכאה הדיונית ונשמעת בערעור, אולם עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות אינו מצביע על ממצאים המאפשרים או המצדיקים דיון בנושא זה ב"גלגול שלישי", וגם בטיעונים שלפנינו נותרה הטענה ללא ביסוס ראוי. סבורני, שאף לגופו של עניין דין הבקשות להידחות ואין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ובפרט באופן שבחר למקם את הנזק ולחלקו. לטעמי, חלקה של המבקשת בהתרחשות הנזק אינו שולי בלבד, ובהתחשב בהתרשלותו של השמאי ובכלל הנסיבות, איזן בית המשפט המחוזי נכונה את השיקולים הנדרשים. לא ניתן לקבל מצב שבו החייב מסרב לשתף פעולה עם הליכי הגבייה ולאחר מכן טוען כנגד התוצאות הנובעות ממחדלו זה; עם זאת, אין בכך כדי להביא להכשרת התנהגותו של שמאי בעת הכנת חוות דעת מקצועית המתבטאת באי‑ביצוע הפעולות הבסיסיות הדרושות לשם הכנתה.

9.

אשר על כן, הבקשות נדחות. לאור תוצאה זו ובנסיבות העניין אין צו להוצאות בערכאה זו.