רע"א 9090/12 מאזן אבולקיעאן נ. פואד ג'ואעין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.11.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיאה י' גריל והשופטים ע' גרשון ו- י' וילנר ) בתיק ע"א 25102-02-12, בגדרו נתקבל בחלקו ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' צור ) מיום 28.12.2011 בתיק ת"א 2812-1-09, ונקבע שהמבקש נושא באחריות לנזקיו של המשיב, בכפוף לאשם תורם של המשיב בשיעור 20 אחוז.

רקע והליכים קודמים

1.

כעולה מפסקי הדין, ביום 24.1.2007, נפגע המשיב בתאונה שנגרמה במסגרת עבודתו במפעל לשיווק ועיבוד שיש שבבעלות המבקש, ונגרמו לו נזקי גוף. התאונה אירעה במהלך פריקת לוחות שיש, שמשקל כל אחד מהם 250 ק"ג , ממשאיתו של המשיב הפורמאלי 1, מר יורם משיח (להלן: משיח ). הפריקה התבצעה באופן שמשיח הוריד מן המשאית את הלוחות באמצעות מנוף, ולאחר שהניחם על הקרקע והמשיב אישר לו כי הם ניצבים במקומם, שחרר משיח את החובק והחל בהרמת המנוף לכיוון המשאית. בשלב זה נפלו הלוחות על המשיב שעמד לצידם וגרמו לו לפגיעה.

2.

בתום שמיעת העדויות קבע בית משפט השלום, כי הלוחות פגעו במשיב לאחר הנחתם על הקרקע וניתוקם מן המנוף, וכי המשיב לא נפגע עקב ניצול הכוח המכאני של המשאית וכי על כן אין התאונה בגדר "תאונת דרכים" בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. באשר לשאלת חבותו בנזיקין של משיח נקבע, כי לא הוכח שהמנוף ששימש לפריקה לא היה תקין וכן לא הוכח שהתרשל בהורדות הלוחות או בשחרורם מן החובק, ומשכך, נקבע כי לא התרשל ולא הפר כל חובה חקוקה. באשר למבקש נקבע, כי לא הובאה כל ראיה לכך שהתרשל או הפר חובה חקוקה בכך שלא דאג לנוכחות עובד נוסף בעת הפריקה או שלא סיפק אמצעי בטיחות מתאימים למשיב. הוסף, כי המשיב עובד ותיק בענף השיש ולא היה צורך בהדרכה ספציפית לפני הפריקה. נוכח האמור נדחתה תביעת המשיב על כל חלקיה והוא חויב בהוצאות הנתבעים (המבקש, משיח, והמבטחות של משיח).

3.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי. זה קבע, כי פסיקתו של בית משפט השלום ומסקנותיו בכל הנוגע לקביעה שלא מדובר בתאונת דרכים וביחס לחלקו של משיח מקובלות עליו. לעומת זאת, ביחס למבקש נקבע, כי יש להטיל עליו אחריות לנזקי המשיב. נפסק, כי פריקת לוחות שיש בצורה בטוחה, שתמנע תאונות כגון התאונה שאירעה, צריכה להיעשות על-ידי שני עובדים, וכי המבקש לא דאג להציב עובד נוסף לצורך ביצוע הפריקה. בית המשפט המחוזי מצא, כי אופן ביצוע הפריקה, כפי שהתברר מהראיות, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות שיש לקבוע לסוג זה של פעילות. משכך, יש להטיל על המבקש אחריות לנזקי המשיב. עם זאת, נקבע, על סמך עדות משיח, שהמשיב תרם בהתנהלותו להתרחשות התאונה ומשכך נקבע אשם תורם בשיעור של 20 אחוז. נוכח האמור הושב הדיון לבית משפט השלום על מנת שיכריע בסוגיות שיעור הנזק. עוד נקבע, כי ההוצאות שנפסקו לחובת המשיב ולטובת המשיבים הפורמאליים ישולמו במחציתן על-ידי המבקש, שכן אף הוא תמך – ולו לחלופין – בטענה לפיה האירוע הוא בגדר תאונת דרכים, ובכך אחראי אף הוא, בצד המשיב, להוצאות שאר הנתבעים בבית משפט השלום. מכאן לבקשה הנוכחית.

הבקשה

4.

בבקשה נטען, בין היתר, כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובממצאיו, לא מתיישבת עם ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים ונדירים, כיוון שאין מקרה זה בא בגדרם. הודגש, כי בית המשפט המחוזי לא פירט מה הניעו לשנות מממצאי העובדה שנקבעו בבית משפט השלום. עוד נטען, כי לא היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שהמבקש התרשל, וזאת נוכח עדותו – שלטענתו לא נסתרה – לפיה נהלי הבטיחות במקום מתקיימים במלואם. כן נטען, כי לצרכי בחינת בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" יש להבחין בין בעל דין שתביעתו נדחתה בשתי הערכאות ומבקש רשות ערעור לבין המבקש "שזכה בערכאה ראשונה אך נכשל בשנייה", ועל כן "לא ניתן לו יומו" ומשכך "נפגעו זכויותיו הדיוניות". לבסוף נטען, שהיה על בית המשפט המחוזי להורות ששיעור האשם התורם ייקבע במסגרת ההליך שהוחזר לבית משפט השלום, לאחר דיון הוכחות.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות וזאת אף בלי שיהא צורך לבקש תשובה. הטענות שמעלה המבקש תחומות במובהק לגדרי המחלוקת שבין הצדדים ואינן מעלות כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי , ומשכך אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) (1982); רע"א 6248/08 וירניק נ' שיינברג (18.2.2009)). אף שהמבקש ביקש לעטות על בקשתו אצטלה של דיון בסוגיה עקרונית – בפועל עניינה הוא רצונו להשיג על קביעת בית המשפט המחוזי בסוגית קביעת אחריותו הנזיקית. בנוסף, הלכה היא ש"אין די בעובדה כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום כדי להקים עילה למתן רשות ערעור" (רע"א 9698/11 עג'מי נ' מדינת ישראל (10.1.2012)).

6.

מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופן אין להלום את טענות המבקש. באשר לטענה בדבר שינוי מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום – הרי שבית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום ורק מסקנותיו היו שונות. בית המשפט נסמך על תצהירו של משיח ועל הודעתו – אותה ציטט, לפיה אופן פריקת הלוחות היה כזה שבעת הפריקה היה במקום רק אדם אחד – המשיב – בניגוד למקובל. בית המשפט אף הדגיש, כי הוא מקבל גרסה זו של משיח דווקא בשל ממצאי המהימנות שנקבעו ביחס אליו בבית משפט השלום. הוא הדין ביחס לסוגיית אשמו התורם של המשיב. אין מדובר בהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות, אלא בקביעת המסקנה המשפטית-נורמטיבית הראויה בנסיבות המקרה, על יסוד העובדות שקבעה הערכאה הדיונית. גם קביעת עצם קיומו ושיעורו של האשם התורם היא בגדר קביעה נורמטיבית, הנעשית על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בבית משפט השלום, ואין מדובר בקביעת ממצא עובדתי לראשונה על-ידי ערכאת הערעור. אין כל צורך בהחזרת הדיון לבית משפט השלום לצורך קיום בירור עובדתי בסוגית האשם התורם וקביעה בעניין זה יכולה להיעשות על ידי ערכאת הערעור.

7.

אין להלום אף את טענתו של המבקש לפיה, במצב דברים בו הפכה ערכאת ערעור את החלטת הערכאה הדיונית הרי שיש לאפשר ערעור בגלגול שלישי. מעבר לאמור לעיל בנוגע לאי מתן רשות ערעור רק מהטעם שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה, יודגש, כי יומו של בעל דין בבית המשפט אינו תלוי בשאלה האם הוא תובע, נתבע, מערער או משיב – לכל אחד מן הצדדים בהליך ניתנת האפשרות המלאה להוכיח את גרסתו ללא תלות במקומו כבעל דין, בצד זה של המתרס או בצידו האחר. למבקש ניתן יומו בבית המשפט במלואו, הן בפני בית משפט השלום והן בפני בית המשפט המחוזי, ואין נפקות לכך שהיה בגדר בעל הדין הנתבע או המשיב בשתי הערכאות; האפשרות להראות כי לא התרשל עמדה לרשותו במלואה.

נוכח האמור, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.