רע"א 6280-22 רע"א 6280-22

1.לפניי סוגיית סיווגו של הליך ערעורי על החלטה אשר בגדרה קיבל בית המשפט קמא את בקשתו של המשיב 1 לחייב את המבקשים ואת המשיב 2 (משרד עורכי דין) למסור לו מסמכים שהוחלפו ביניהם לצורך ייעוץ משפטי.

רקע וטענות הצדדים

2.המבקשים היו דירקטורים חיצוניים בחברת אי.די.בי. חברה לפיתוח בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) והיו חברים בוועדות שונות של הדירקטוריון. במסגרת הליכי חדלות הפירעון של החברה, מונה לה המשיב 1 כנאמן (להלן: הנאמן). הנאמן ביקש מבית המשפט קמא להורות למבקשים וכן למשרד עורכי הדין (המשיב 2) להמציא לו מסמכים שבחזקתם ובשליטתם הנוגעים לחברה ולייעוץ משפטי שניתן לחברה או לוועדת הביקורת של החברה או לנושאי המשרה שלה. המבקשים ומשרד עורכי הדין התנגדו לבקשה, וטענו כי המסמכים המבוקשים מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח. לטענתם, הייעוץ המשפטי שקיבלו היה חיצוני לזה שקיבלה החברה, ועל כן הוא נהנה מהגנת החיסיון. לפי הטענה, אילו החברה לא הייתה בהליכי חדלות פרעון, לא הייתה רשאית לבקש לעיין במסמכים, ועל כן, אין להקנות זכות זו לנאמן, שיונק את סמכויותיו מסמכויות החברה.

הנאמן טען כי החיסיון האמור לא חל כלפיו, הואיל והייעוץ המשפטי ניתן לאורגנים של החברה. על כן, נטען כי משעה שהנאמן מונה לתפקידו, כל סמכויות האורגנים מוקנות לו על פי הדין, לרבות הסמכות להחליט לוותר על החיסיון.

3.כאמור, בהחלטת בית המשפט קמא התקבלה בקשת הנאמן, תוך שנקבע כי הייעוץ המשפטי ניתן לוועדת הביקורת ולוועדות בלתי תלויות, ולא מדובר בייעוץ משפטי פרטי שניתן לדירקטורים. עוד נקבע כי עם מינויו של הנאמן לתפקידו, נתונות לו כל הסמכויות שהיו נתונות לחברה ולאורגנים של החברה, לפי סעיף 43 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק). בית המשפט קמא גם הפנה לסעיפים 46(א), 47(א) ו-49 לחוק כהוראות המבטאות את תכליות איסוף המידע. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

4.לעניין שאלת סיווג ההליך הנוכחי, המבקשים מבקשים להסתמך על ע"א 1269/16 מדינת ישראל נ' אגרסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ - רו"ח אליעז (6.3.2016) (להלן: עניין אגרסקו) וטוענים כי גם במקרה דנן ההחלטה נושא ההליך שבכותרת סיימה את המחלוקת בין הצדדים לעניין הסעד של מסירת המסמכים. המשיב 2 טען בנוסף כי כאשר ההליך ממשיך להתנהל אחרי ההחלטה, יש לפנות למבחן הסעד, ובמקרה דנן ההחלטה הכריעה באופן סופי בעניין הסעד שהתבקש. על כן, לשיטתם, הערעור על ההחלטה הוא ערעור בזכות.

לטענת הנאמן, אילו החלטות כדוגמת ההחלטה נושא ההליך שבכותרת תסוּוגנה כפסק דין, על כל החלטה ינוהלו הליכי ערעור אשר ימנעו מבעלי התפקיד לבצע את תפקידם. הנאמן טען עוד כי ההחלטה לא נכנסת לגדר סעיף 349(א) לחוק וכן טען, תוך הפניה לדברי ההסבר לחוק, כי ההחלטה אינה פסק דין על פי הדין האזרחי, אלא עניין דיוני המצוי בפררוגטיבה של בית המשפט של חדלות פירעון. הנאמן הוסיף כי ההחלטה אינה מסיימת את הדיון בנוגע למבקשים. לטענתו, הצגת המסמכים מהווה שלב ראשוני במסגרת ההחלטה האם יש הצדקה לנקיטת הליכים משפטיים, וככל שיוחלט להגישם, יתחייב הליך נוסף של אישור של בית המשפט של חדלות פירעון.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי יש לסווג את ההליך הערעורי כבקשת רשות ערעור.

6.המבקשים התייחסו לסעיף 349(א) לחוק, המונה שורה של מקרים שבהם החלטה של בית המשפט לחדלות פירעון תיחשב כפסק דין, והערעור עליה יהיה ערעור בזכות. המבקשים לא טענו כי העניין שלפנינו נכנס לגדר הסעיף. ואכן, נראה כי החלטות לפי סעיפים 46(א), 47(א) ו-49 לחוק אינן באות בגדר הסעיף. עם זאת, אין פירושו של דבר כי אין זכות לערער על ההחלטה נושא ההליך הנוכחי, אלא יש להוסיף ולבדוק את טיבה של ההחלטה לפי המבחנים המקובלים (ראו, למשל, ע"א 3962/21 מרדכי נ' שי סימון בתפקידו כנאמן (15.8.2021); ע"א 3932/21 בוארן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 21 (11.8.2021)). כך, גם בדברי ההסבר לסעיף זה נכתב כי: "רשימה זו אינה יוצרת הסדר שלילי ועל כן ניתן לערער בזכות גם על כל החלטה אחרת, שאינה מנויה ברשימה, אם היא בגדר פסק דין בהתאם לדין האזרחי" (דברי הסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 1027, 767).

7.כידוע, המבחן לסיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" מבוסס על השאלה האם ההחלטה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים, או שנותרה לבית המשפט מלאכה נוספת. זהו מבחן "סופיות הדיון" (ראו, מבין רבים אחרים, ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-153 (2000); עוד ראו, חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 104-103 (מהדורה שלישית, 2012)). לצד מבחן זה התפתח בפסיקה מבחן נוסף, הוא "מבחן הסעד", שנועד לסייע במיוחד במצבים שבהם ההליך נמשך לאחר מתן ההחלטה, ועל כן נדרש מבחן עזר להערכת "סופיות" ההחלטה. על פי מבחן זה, אם בית המשפט פוסק לבעל דין את מלוא הסעד שהתבקש, כאשר סעד זה עומד בפני עצמו מבין מספר סעדים, הרי שמדובר בפסק דין. אם לא נפסק מלוא הסעד, הרי שמדובר בהחלטה אחרת, שמהווה שלב ביניים במסגרת ההכרעה כולה (ראו, למשל, בש"א 1839/20 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (16.3.2020)).

8.במקרה שלפניי ההחלטה על מסירת המסמכים לא סיימה את ההליך וגם לא את "היחידה הדיונית" הרלוונטית. כפי שציין הנאמן, הסעד של גילוי המסמכים אינו סעד נפרד, אלא הוא נועד לצורך בירור קיומה של עילת תביעה פוטנציאלית. על כן, סעד זה משמש בתור הליך ביניים בעת קבלת החלטה אם יש הצדקה לנקוט הליכים משפטיים. בעבר נקבע כי במקרים שבהם הסעד מהווה שלב בדרך למתן פסק דין, ההשגה על ההחלטה הנותנת את הסעד תיעשה בצורה של בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, ע"א 3417/21 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בר (29.7.2021); ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי בפסקאות 22-19 ו-26 (6.5.2020)). הוא הדין לגבי המקרה דנן.

9.היקש למסקנה זו ניתן למצוא גם בהלכות הנוגעות להליך גילוי מסמכים מכוח סעיף 198א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הנערך טרם הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בעבר נקבע כי החלטה בהליך לגילוי מסמכים כאמור – שמטרתו להעריך אם יש הצדקה להגיש תביעה נגזרת – מהווה החלטת ביניים שהערעור עליה הוא ברשות (ראו, ע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי, בפסקה 7 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור (27.8.2014)). דברים ברוח זו נקבעו לאחרונה בער"א 5891/22 גנוסר נ' חברת חשמל לישראל (18.12.2022)(להלן: עניין גנוסר), שם קבע כב' השופט ד' מינץ כי על אף שהליך גילוי המסמכים מכוח סעיף 198א לחוק החברות עשוי להיות מסווג כהליך נפרד, הרי ש"נוכח מאפייניו של ההליך, התכליות העומדות ביסודו והתנאים שעל המבקש להוכיח במסגרתו – אין כל מקום לספק כי מבחינה מהותית לא מדובר בהליך העומד בפני עצמו. מדובר בהליך בעל קשר בל ינותק להליך העיקרי הנלווה לו, שהלכה למעשה כל כולו נועד לבסס את התשתית העובדתית שביסוד התביעה הנגזרת והבקשה לאישורה" (שם, בפסקה 12 לפסק הדין). עוד נקבע בעניין גנוסר כי ההכרעה בבקשה לגילוי מסמכים "אינה מסיימת את בירור המחלוקת העיקרית והאמיתית בין הצדדים", אלא "במובנים רבים היא מהווה נקודת הפתיחה שלה". בית המשפט קבע עוד כי גם מבחן הסעד מוביל למסקנה שמדובר ב"החלטה אחרת". בית המשפט ציין כי אמנם הסעד העיקרי המבוקש בהליך לפי סעיף 198א לחוק החברות הוא גילוי המסמכים, אך נקבע כי "ברי לכל כי לא זהו הסעד העיקרי 'האמיתי' בו חפץ המבקש. סעד זה הוא בבחינת כלי עזר על מנת לבסס את זכאות המבקש לסעד הסופי – הסעד המבוקש במסגרת התביעה הנגזרת לגופה" (שם, בפסקה 13).

הדברים יפים גם להליך הנוכחי, ואפשר שאף בבחינת קל וחומר. הואיל ואין לראות בהכרעה בהליך לגילוי מסמכים מכוח סעיף 198א לחוק החברות משום פסק דין עליו קיימת זכות לערעור – וזאת חרף העובדה שהליך זה מהווה יחידה דיונית אשר מתנהלת במסגרת דיונית נפרדת ועצמאית – כך גם אין לראות כפסק דין החלטה בהליך כדוגמת ההליך הנוכחי, שבו הבקשה לגילוי מסמכים מהווה שלב בבחינת הנאמן את שאלת ההצדקה להגשת הליך משפטי.

10.כאמור, המבקשים ביקשו להסתמך על האמור בעניין אגרסקו. לטעמי, יש מקום להבחנה בין המקרים. בניגוד להליך שלפניי, בעניין אגרסקו הליכי גילוי המסמכים התקיימו במסגרת הליך הפירוק של החברה, במהלכו הועברו לעיונו של הנאמן והמפרקים המסמכים הרלוונטיים. בעקבות הליכי גילוי המסמכים כאמור, פנו המפרקים לבית המשפט של פירוק בבקשה שיתיר להם להגיש תביעה אזרחית נגד גורמים שונים, ובהם המדינה. הבקשה התקבלה, והוגשה תביעה אזרחית כנגד המדינה וגורמים נוספים. לאחר שהוגשה התביעה האזרחית הגישה המדינה בקשה בתיק הפירוק במסגרתה עתרה לקבלת מסמכי החקירות שניהלו המפרקים, וזאת לצורך גיבוש עמדתה במסגרת התביעה האזרחית שהוגשה נגדה. כלומר, ההכרעה בבקשת המדינה בעניין אגרסקו לא נועדה לצורך בירור קיומה של עילת תביעה לשם הגשת הליך עתידי, שהרי ההליך "העתידי" כבר הוגש במסגרת תיק אחר. הבקשה נועדה לצורך גיבוש עמדת ההגנה. הנסיבות שבעניין שלפניי שונות, והן מתייחסות לבקשת הנאמן לקבלת מסמכים שמטרתם לברר אם קיימת עילה תביעה להליך שטרם הוגש – ואשר יידרש אישורו של בית המשפט של פירוק להגשתו. במצב דברים זה, הסעד שניתן אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה רק שלב ביניים. מסקנה זו נותרת על כנה גם בשים לב לכך שטענת ההגנה היא חיסיון עו"ד-לקוח. מלבד העובדה שמדובר בשאלה משנית למבחנים שפורטו לעיל, באופן מעשי הליכי השגות על החלטות שעירבו טענות לחיסיון נדונות על דרך הכלל כבקשות רשות ערעור (ראו, למשל, רע"א 5445/17 ניופאן בע"מ נ' רובנסקי (25.10.2017); רע"א 6701/17 שקל סוכנות לביטוח (2008) בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (25.10.2017)).

במכלול הטעמים שלעיל, סבורתני כי הסיווג הנכון של ההליך הוא בקשת רשות ערעור. המבקשים יישאו בהוצאות הנאמן בסך כולל של 1,500 ש"ח.

ההליך יימשך כסדרו.