רע"א 6310/08 ד"ר מרדכי ורטהיימר נ. גן הורים "ניצנים"

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11127/07 (השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש), מיום 18.05.2008, לפיו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בתיק אזרחי א' 5353/02 (השופט ר' שמיע, סגן-נשיא), מיום 29.3.2007, שעניינו מניעת הפרעה לפעילות גן ילדים בשכונת קרית וולפסון בירושלים, וזאת בגדר תביעת המשיבות ותביעה נגדית של המבקשים.

ב.

ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הם בעליה של דירה בשכונת קרית וולפסון בירושלים. גן הורים "ניצנים", היא המשיבה 1, היא עמותה המפעילה גן ילדים אשר ממוקם מתחת לדירת המבקשים, באופן בו מרפסת דירת המבקשים ממוקמת מעל חצר הגן. גן הילדים נבנה במסגרת אישור תכנית בניין עיר (תב"ע 1015א) להקמת פרויקט קרית וולפסון, בו התחייבו החברות שהקימו את הפרויקט לבנות שני גני ילדים ולרשום אותם ואת השטחים הצמודים להם על שם עיריית ירושלים, היא המשיבה 2.

על אחד השטחים שהועברו לידי המשיבה 2 נבנה גן "ניצנים", הנזכר. הגן הושכר למשיבה 1 בשנת 1986, ומאז שנת 2002 מפעילות גן

הורים "ניצנים" ועיריית ירושלים (להלן יחד: "המשיבות") את הגן במשותף.

ג.

המשיבות הגישו כנגד המבקשים תביעה בבית משפט השלום בירושלים למתן צו מניעה האוסר עליהם לעשות כל מעשה שיש בו כדי לגרום לפגיעה בילדי הגן, או להפריע בדרך אחרת לפעילות גן הילדים או הילדים. המבקשים הגישו מצידם תביעה שכנגד בה תבעו, מכוח היותם בעלי זכויות קנייניות יחסיות ברכוש המשותף, לסלק את ידן של המשיבות משטחו של גן הילדים ומהחצר הצמודה לו. עיקר טענתם היה כי הגן לא נבנה במקום שיועד לו לפי תכנית בניין העיר.

ד.

ראשית, דן בית משפט השלום בתביעה שכנגד וקבע, על בסיס מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי גן הילדים אינו חלק מהרכוש המשותף של קרית וולפסון ובכך דחה את טענת המבקשים בעניין. בית המשפט הסתמך בקביעה זו, בין היתר, על התשריט שצורף לתב"ע, כולל שינוי מספר 20 שלה (נע/3), וכן על תקנון התב"ע (נע/5), המורים על הקמת גן ילדים בחלק מהשטח המיועד לבניית פרויקט קרית וולפסון ועל החרגתו מן הרכוש המשותף. בית המשפט קבע כי גם משטר החכירה לדורות (נ/9) בו מחזיקים המבקשים עולה, כי השטח עליו הוקם גן הילדים והחצר הצמודה לו, אינם חלק מן הרכוש המשותף. עוד קבע בית המשפט כי גן הילדים ממוקם במיקום שיועד לו על פי התב"ע, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבות, מר אלסטר, אותה העדיף על חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים. בית המשפט שמצא את עדותו של מר אלסטר "עקבית ומשכנעת".

לפיכך קבע כי הגן פועל כדין ודחה את התביעה שכנגד.

ה.

לעומת זאת, קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבות בקבעו, על סמך עדי ראיה, צילומים וקלטת וידאו, כי המבקשים הפריעו לפעילותו של גן הילדים; "שפכו דליי מים ממרפסת דירתם לחצר הגן והתיזו מים מצינור על ילדי הגן ולתוך שטח הגן, ובכך גרמו נזק לפעילות הגן, לילדי הגן ולמבקריו" (כך תימצת את קביעתו של בית משפט השלום פסק הדין של בית המשפט המחוזי, פסקה 6 בעמוד 5). בית המשפט קבע כי מעשים אלו נכנסים בגדר "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין", בהתאם לעוולת מטרד ליחיד בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפיכך נתן בית המשפט צו מניעה כמבוקש, האוסר על המבקשים "לעשות כל מעשה שיש בו כדי לגרום לפגיעה בילדי הגן או להפרעה בכל דרך שהיא לפעילות גן הילדים או לגרום לנזק לרכוש הגן, ולרבות שפיכת מים לכיוון גן הילדים ו/או הילדים עצמם" (פסק הדין של בית משפט השלום, עמוד 38).

על פסק דין זה עירערו המבקשים בבית המשפט המחוזי בירושלים.

ו.

לאחר שבחן את הראיות, את פסק דינו של בית משפט השלום, את הודעת הערעור המתוקנת, את עיקרי הטיעון ושמע את טענות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובהכרעותיו בשאלת המהימנות. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאי בית השלום תומכים את המסקנות המשפטיות שאליו הגיע, כי המבקשים לא הוכיחו פגיעה בזכות קניינם או למצער הפגיעה היתה מזערית ואינה מצדיקה מתן הסעד לו עתרו (פסק הדין של בית המשפט המחוזי, פסקה 9, עמוד 8). לפיכך, כאמור, החליט לדחות את הערעור.

מכאן הבקשה הנוכחית.

ז.

בבקשת רשות הערעור - המפורטת והמנומקת- טוענים המבקשים כי היה מקום לקבלת התביעה שכנגד שהגישו ולקבוע כי המשיבות הן פולשות ומסיגות גבול, וכי עליהן לסלק ידן ממבנה גן הילדים ומן החצר הצמודה לו. לטענת המבקשים, פסקי הדין של הערכאות הקודמות ניתנו "בשרירות ומשוא פנים, בסתירה גמורה לראיות, להוראות החוקים הרלבנטיים, לתקנות סדר הדין ולהלכה

הפסוקה ואינם עומדים במבחן הסבירות, ההיגיון השכל הישר וההגינות". לטענתם, קיימת חשיבות עניינית לבעיות המשפטיות המועלות בבקשה, לבקשתם חשיבות ציבורית החורגת מהעניין שבין הצדדים הישירים למחלוקת, בין השאר באשר להתנהלות בתי המשפט. המבקש קובל גם על פגיעה בכבודו ובשמו הטוב לאחר 35 שנות שירות ציבורי, בקביעות שבפסקי הדין. לגופו של עניין טוענים המבקשים, כי בית משפט השלום טעה בכך שקבע - בתביעה שכנגד - קביעות הסותרות את הראיות החפציות שהובאו לפניו, בין היתר ביחס לתשריטים ת/4 ונע/3, מהם עולה, לטענתם, כי גן הילדים והחצר הצמודה לו לא נבנו במקום שיועדו להם לפי התב"ע, ואשר הועבר לעיריית ירושלים. לטענת המבקשים, בכך "נהג בכך שלא לפי האובייקטיביות השיפוטית המחייבת...". עוד טוענים המבקשים כנגד אימוץ חוות דעת המומחה מטעם המשיבות וכנגד קביעות בית המשפט בנוגע לחוזה החכירה אשר בידיהם. המבקשים שבים וטוענים כי הוכיחו גירסתם באופן חד משמעי, לפיה אין לעיריית ירושלים כל זכויות קנייניות במבנה גן הילדים והחצר ולכן עליה לסלק ידה, כפי שתבעו מלכתחילה, בהתבסס על הלכת רוקר (ע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון , פ"ד נה(1) 199). נטען בין השאר גם באשר לראיות וקבילותן בתביעה העיקרית (תביעת המשיבים), שנתקבלה. למבקשים טענות גם נגד הליך הערעור ופסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ואף כנגד גובה ההוצאות שהושתו עליהם.

ח.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה וכן בפסקי הדין של בתי המשפט הקודמים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, אין המדובר לאמיתה בסוגיה בעלת אופי משפטי החורג מעבר למחלוקת הצדדים, ואין היא מעוררת שאלות בעלות אופי משפטי העשוי להצדיק, על פי הכלל הנוהג, דיון בגלגול שלישי; ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). אין לצפות כי לאחר שהיה להליך

יומו בשני הליכים, יהא על בית משפט בגלגול שלישי לשוב ולהידרש לכל הפרטים העובדתיים שכבר נדונו. אוסיף: כי בכל אי הנחת של המבקשים, קשה להלום טענות כבדות ללא תשתית ראויה באשר לאובייקטיביות בתי המשפט הקודמים ובאשר לגישתם, ובעיון בחומר כולו לא אוכל כל עיקר להסכים לכך. פסק דינו של בית משפט השלום נומק בפרטות, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי נומק אף הוא בגדרים המקובלים בבית משפט ערעורי. אכן, צר על התגלגלות הפרטה; פעמים שמערכת יחסים אנושיים כאלה ואחרים מגיעה לכלל סחרור והליכים משפטיים, ובהם עגמת נפש והוצאות שאולי בדרך של הידברות ניתן היה להימנע מהן מראש, ועל כך יש להצר. ועוד, גם אין בדברים שנאמרו בפי בתי המשפט הקודמים כלפי המבקש כדי לפגוע בזכויות אחרות העומדות לו בשירות הציבורי ומחוצה לו לאורך השנים.

ט.

ולעיצומו של עניין, הסוגיה שנדונה בתיק היא בראש וראשונה שאלה עובדתית. בית משפט השלום בחן כאמור את ראיות הצדדים ואת חוות דעת המומחים שהגישו הצדדים, וקבע כי גן הילדים מופעל כדין, וכי המבקשים הפריעו למהלך פעילותו התקין. בית המשפט המחוזי נדרש לטענות המבקשים בשנית ולא קיבל אותן. בנסיבות אלה, בהן טענותיהם של המבקשים נבחנו לגופו של עניין על-ידי שתי ערכאות, אין מקום לבחינה נוספת בגלגול שלישי.

י.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.