רע"א 6314/14 שלמה גרינברג נ. אליבא שביט

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ע"א 454-09-13 (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , השופטת י' שבח והשופט ש' שוחט ), אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, ת"א 10500-05 (כב' סגנית הנשיא ד' אבי-גיא ), והורה על דחיית תביעה כספית שהגיש כנגד המשיב.

תמצית העובדות הצריכות לענייננו: המבקש והמשיב ערבים, ביחד ולחוד, לחובות שלא שולמו. המבקש שילם מכוח ערבות זו סכומי כסף שונים, וחויב בתשלום סכומים נוספים. הוא הגיש תביעה בבית משפט השלום כנגד המשיב, בטענה כי על האחרון לשלם לו חלק מן הסכומים ששילם ושעליו לשלם מכוח הערבות, העולים על חלקו היחסי בנטל החיוב. בית משפט השלום דחה את התביעה על יסוד משפטי שאינו רלבנטי לבקשה הנוכחית (ת"א 10500-05, כב' השופט ח' ברנר . להלן: פסק הדין הראשון ). למרות זאת, ולמעלה מן הדרוש, דן אף בחלק מטענות הקיזוז השונות שהעלה המשיב ודחה אחת מהן (להלן: טענת הקיזוז שנדחתה ). ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי, כנגד הקביעה המשפטית שהובילה לדחיית התביעה – התקבל (ע"א 1309-09, כב' השופט י' שנלר , השופט ד"ר ק' ורדי והשופטת ש' לבהר-שרון . להלן: הערעור הראשון ). בעקבות זאת הורה בית המשפט המחוזי להשיב את התיק לבית משפט השלום, "על מנת שיבחן את טענות הקיזוז השונות".

בפסק דינו המשלים, קבע בית משפט השלום, בין היתר, כי אין הוא צריך לדון בטענות הקיזוז שכבר הוכרעו בפסק הדין הראשון. בסופו של דבר חייב בית המשפט את המשיב בתשלום סכומים שונים למבקש. המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טען כי היה על בית משפט השלום לדון בכל טענות הקיזוז שהעלה. הערעור התקבל, תוך שנקבע כי הוראתו של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון הייתה שיש לדון בכל טענות הקיזוז. לאחר מכן דן בית המשפט בטענת הקיזוז שנדחתה וקיבל אותה לגופה. תוצאת הקיזוז הייתה כי המשיב פטור מתשלום כלשהו למבקש. כנגד קביעה זו מופנית הבקשה הנוכחית.

2.

המבקש מעלה מספר טענות. לשם הכרעה בבקשה, די לנו לדון בשתיים מהן. הראשונה , כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו עת דן בטענת הקיזוז, שכן מעולם לא הוגש על דחייתה ערעור. לכן, כך נטען, ההחלטה לדחותה הפכה חלוטה. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט השתית את הדיון בטענת הקיזוז על הוראותיו של בית המשפט המחוזי בערעור הראשון – שהוגש בטרם הפך פסק הדין הראשון לחלוט. נקבע כי הוראת בית המשפט המחוזי בערעור הראשון הייתה שבית משפט השלום ידון, בפסק דינו המשלים, בכל טענות הקיזוז – ובכללן בטענת הקיזוז שנדחתה. בכך איני מוצא מקום להתערב. מכאן שהיה על בית משפט השלום להתייחס לטענה זו בפסק דינו המשלים, ובדין נדון עניין זה בערכאת הערעור על פסק הדין המשלים.

טענה שנייה , כי אופן חישוב הריבית וההצמדה שערך בית המשפט המחוזי אינו נטוע בראיות המצויות בתיק וכי הוא שגוי לגופו. אף לטענה זו לא מצאתי מקום להיעתר. המשיב ערך בכתב הערעור חישוב של האופן שבו יש לשערך את הסכומים שנדונו ליום הגשת הערעור, בהיבטים של שער הדולר, ריבית והצמדה. המבקש טען כי אין ראיות לנכונות החישוב שנערך בכתב הערעור. ברם, הוא נמנע מלטעון לגופו של עניין. זאת על אף שהייתה לו ההזדמנות לעשות זאת, הן בכתבי טענותיו והן בדיון שנערך, שבו נדונה סוגיית אופן החישוב. גם בבקשה הנוכחית לא הציג המבקש כל חישוב חלופי מפורט, מעבר לטענות כלליות, ולא הסביר מדוע בדיוק אופן החישוב שנערך שגוי. יתר על כן, גם הטענות הכלליות שהעלה בהקשר זה סותרות במישרין קביעות עובדתיות שנדונו עוד בפסק הדין הראשון, ולא היו שנויות כלל במחלוקת לאורך כל ההליכים הקודמים. כך, למשל, טענתו שלחוב שלגביו נטענה טענת הקיזוז יש ערב שלישי, מלבד המבקש והמשיב (זאת בניגוד לאמור בפסק הדין הראשון, ראו פסקואת 5(ג) ו-31 לפסק הדין).

עולה כי המבקש לא העלה טענה החורגת מעניינם של הצדדים, או הצביע על עיוות דין אשר נגרם לו (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יוער כי על פני הדברים, אין באמור בכדי למנוע מן המבקש להעלות, בהליך המתאים, טענות שעניינן סכומים שישלם או ששילם מכוח ערבותו ושלא נדונו בכל ההליכים דלעיל, ככל שסבור הוא שסכומים אלה עולים על חלקו בנטל החיוב. זכויות שני הצדדים לגבי סכומים שטרם נדונו שמורות להם.

3.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תשובה מטעם המשיב, אין צו להוצאות.