רע"א 6360/11 מרווה זידאן נ. אריה חברה לביטוח בע"מ

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ע' גרשון ו י' וילנר ), שבו נדחה ערעורה של המבקשת על הסכום שנפסק לה בתביעה שהגישה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

המבקשת היא קטינה שנפגעה בתאונה כהולכת רגל, בהיותה בת כחמש שנים. למבקשת לא נותרה נכות בתחום האורתופדי, ועיקר המחלוקת בין הצדדים נגע לשיעור הנכות הפסיכיאטרית שנגרם לה. המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום זה קבע למבקשת נכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנתיים, ובשיעור של 10% למשך חמש שנים נוספות. כן קבע המומחה כי המבקשת תיזקק לשישה חודשי טיפול בתדירות של אחת לשבועיים, במסגרת פרטית. בית משפט השלום (כבוד השופט ע' נווה ) קיבל את חוות דעתו של המומחה, לאחר שזה נחקר בחקירה נגדית ממושכת, ולאחר שהוגשו לו מסמכים שונים מטעם המבקשת, במטרה להוכיח כי הנכות שנגרמה לה היא צמיתה ולא זמנית. המומחה העיד כי אין במסמכים שהוגשו כדי לשנות את הערכתו ובית המשפט בחן אף הוא את המסמכים והגיע למסקנה כי הם אינם מעידים על "רצף טיפולי אמיתי" וכי "מדובר במסמכים רבים שהם למעשה מסמכים שהוכנו לקראת ישיבת בית המשפט". בית משפט השלום אף העיר כי המסמכים הוגשו בדרך לא ראויה, תוך הצגת מסמכים רבים לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של המומחה. לפיכך, בשלב מסוים בחקירה ולאחר הגשת מסמכים רבים, קבע בית המשפט כי אין להגיש מסמכים נוספים בדרך זו. סופו של דבר, נפסקו למבקשת פיצויים בסכום של 49,000 ש"ח, בגין הוצאות רפואיות, כאב וסבל ועזרת צד ג' בעבר.

המבקשת ערערה על פסק-דינו של בית המשפט השלום וערעורה נדחה, לאחר שבית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בפסק-דינו המנומק והמפורט של בית משפט השלום.

2.

המבקשת אינה משלימה עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ועל-כן מבקשת היא רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ככל שבחנתי את הטענות המועלות בבקשתה, לא מצאתי כי מתעוררת בתיק זה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. המבקשת טוענת כי נגרם לה עיוות דין בשל כך שהמסמכים המעידים, לפי השקפתה, על קיומה של נכות פסיכיאטרית צמיתה, נדחו אך בשל העובדה כי לא הוגשה בקשה להבאת ראיות חדשות. אלא שלא כך הדבר – מרבית החומר החדש נבחן לגופו, הן על-ידי המומחה הרפואי הן על-ידי בית המשפט, ונמצא כי לא ניתן ללמוד ממנו על קיומה של נכות צמיתה. המדובר בקביעה עובדתית המעוגנת בנסיבות המקרה, תוך הנמקה ראויה, ואין היא מעוררת כל צורך לקבוע

- כבקשת המבקשת – "הלכה חדשה" בדבר המבחנים המצדיקים מינוי מומחה רפואי נוסף.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. חרף אופייה של הבקשה וחרף שימוש בלשון בלתי ראויה כלפי המומחה הרפואי, לא נפסקו הוצאות לטובת אוצר המדינה – וזאת בשל גילה של המבקשת ומצבה המשפחתי כפי שפורט בפסק-דינו של בית משפט השלום.