רע"א 6384/15רע"א 6384/15

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט י' שינמן ) מיום 11.8.2015 בע"א 39743-10-14. במסגרת הליך זה נדחה באופן חלקי ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' סורוקר ) מיום 14.8.2014 בתא"מ 37767-07-12.

2.

המבקשת היא אחת החברות ב"קבוצת מזרחי ובניו". חברה אחרת בקבוצה זו היא "רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ" (להלן: יוזמה

או הבעלים ), שהיא בעלת הזכויות ב- 70% מיחידות המקרקעין בבנין בשם "ביג ביזנס" שבראשון לציון (להלן: הבנין ). המשיבה היא בעלת הזכויות באחת מיחידות המקרקעין בבנין. המבקשת מצהירה כי היא "חברת הניהול והאחזקה" בבנין, וכי המשיבה, כבעלת יחידה בבנין, חייבת להשתתף בחלק היחסי של עלויות האחזקה והתפעול.

3.

יצוין כי כבר כשקיבלה המבקשת את מושכות הניהול לידיה מבעלי הבנין, היא פנתה למשיבה ודרשה ממנה לחתום עמה על הסכם ניהול, אך סורבה. לפיכך הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה בבית משפט השלום בראשון לציון, בה עתרה למתן צו עשה המחייב את המשיבה לחתום על הסכם ניהול. בית המשפט (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן ) דחה את התביעה, וקבע כי העברת ניהול הבנין מיוזמה לידי המבקשת נעשתה שלא כדין, ולפיכך המבקשת " לא הוכיחה את מעמדה כחברת ניהול בבנין " (ת.א. 460/06 (שלום ראשל"צ) מטאטא הזהב בע"מ נ' שלום חנאי בע"מ (4.2.2008)). המבקשת לא ערערה על פסק הדין, שהפך חלוט, והוא מקים נגד המבקשת השתק פלוגתא בכל הנוגע להליך מינויה ולמעמדה כחברת ניהול.

4.

בקשה זו וההליכים דלמטה נסובים סביב טענתה של המבקשת, לפיה הגם שהמשיבה אינה חתומה על הסכם ניהול עם המבקשת, היא נהנית מהשירותים שהאחרונה מספקת, ולפיכך חבה בתשלום חלקה בעלויות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה התמידה בסירובה לשלם את הסכומים הנדרשים על ידי המבקשת, וטענה, בין היתר, כי למבקשת אין כל זכות לנהל את הבנין, וכי בפועל היא אינה מנהלת אותו, אלא לכל היותר משמרת ומתחזקת את חלקה של יוזמה בו.

5.

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה, ועתרה לחייבה בתשלום דמי ניהול ואחזקה לשנים 2011-2010 בסך של כ- 56 אלף ש"ח. בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' סורוקר ) דחה את התביעה. בית המשפט עמד על כך כי המשיבה, כבעלת יחידה בבנין, אכן זכתה בטובת הנאה שבאה לה מהמבקשת, אשר סיפקה שירותים בבנין המשותף. עם זאת, קבע בית המשפט, יש לפטור את המשיבה מתשלום דמי ניהול ראויים, וזאת מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1977 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט ),

הקובע כי " בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה..., כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת ". זאת, מהטעם שתביעת המבקשת היא למעשה ניסיון לעקוף את פסק דינה של השופטת עמית-אניסמן, שקבע כאמור כי המבקשת איננה חברת הניהול של הבנין. מעת שנפסק כי מינויה נעשה שלא כדין, קבע בית המשפט, היה על המבקשת לפעול להכשרת מעמדה, ומשלא עשתה דבר בנדון - אין לאפשר לה לגבות את התשלום מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט עמד על כך שגם לגופו של ענין, המבקשת למעשה כפתה את מינויה ואת עבודתה כחברת ניהול תוך התעלמות מהמשיבה כדיירת בבנין ומבלי שניתנה לה הזדמנות להתנגד, ונוכח הכלל לפיו " מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה ", אין לאפשר למבקשת לזכות בדמי ניהול . בית המשפט הדגיש שאמנם בהליכים קודמים בין הצדדים נקבע כי המשיבה תשלם למבקשת בגין השירותים בהם זכתה, אך מדובר היה בתשלום עבור תקופות שקדמו

למועד מתן פסק הדין על ידי השופטת עמית-אניסמן, אשר ממנו ואילך ידעה המבקשת כי מינויה פסול. אשר על כן התביעה נדחתה, ונקבע כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 25,000 ש"ח.

6.

המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית משפט השלום, וערערה עליו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בית משפט קמא (כב' השופט י' שינמן ) דחה את עיקר הערעור , ואימץ את ליבת פסק דינו של בית משפט השלום ונימוקיו. בנוסף, בית משפט קמא הזכיר את הכלל לפיו " אדם הפועל מכוח חוזה עם אדם אחר איננו זכאי לתשלום מאנשים אחרים שנהנו מביצוע החוזה. ביצוע החוזה הוא בגדר עניינו שלו ושכרו הוא כפי שנקבע בחוזה. זאת ותו לא. התמורה שייכת למתקשר השני, ששילם עבורה " (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט

כרך א 200 (מהדורה שניה, 1998)). בית המשפט קבע כי בענייננו קיים חוזה בין המבקשת לבין יוזמה, אך לא בין המבקשת לבין המשיבה, ולפיכך עילת התביעה של המבקשת נוגעת למערכת היחסים החוזית שבינה לבין יוזמה , והיא אינה זכאית לתבוע בעילת עשיית עושר ולא במשפט את המשיבה, הגם שזו נהנתה מביצוע החוזה על ידי המבקשת. על כן נקבע, כי המבקשת אכן אינה זכאית לתשלום דמי ניהול ואחזקה לשנים 2011-2010.

עם זאת, בית המשפט קיבל את ערעור המבקשת בכל הנוגע לחיובה בהוצאות, נוכח היותה של המשיבה " רחוקה מלהיות מי שזכאי להוצאות בנסיבות העניין ", שכן

" המשיבה משכירה את נכסיה לשוכרים, גובה את דמי הניהול ולא מעבירה אותם לאיש ", ובשל כך קבע כי המשיבה תשיב למבקשת את ההוצאות שנפסקו לטובתה.

7.

עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט קמא. המבקשת טוענת כי " המדובר במקרה בו יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית, בין כעמדה בפני עצמה ובין הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים. במילים אחרות, המקרה דנא הינו מסוג המקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ".

8.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), להלן: הלכת חניון חיפה ) . המבקשת אמנם טוענת כי עניינה נכנס בגדר הלכת חניון חיפה , ואולם עיון בבקשה מגלה כי המבקשת, מטעמים השמורים עמה, לא מציינת או רומזת מהו אותו ענין ההופך את עניינה לכזה שהינו, כלשונה, "מסוג המקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת". המבקשת אף מגדילה וגורסת כי "המצב המתואר עונה לפחות לאחד הקריטריונים המרכזיים שנקבעו בהלכת חניון חיפה ", אך שוב, מבלי אפילו לנסות לבסס את טענתה.

בכל הכבוד, אין לקבל בקשה המוגשת והמנוסחת באופן האמור. כידוע, הנטל הוא על המבקש רשות לערער לשכנע את בית המשפט, כי עניינו ראוי שיובא לדיון לפני בית המשפט העליון בגלגול שלישי, לאחר שנידון כבר לפני שתי ערכאות. כדי לעמוד בנטל זה, נדרשים טעמים טובים ומשכנעים, ולא די בהכרזה כי הבקשה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה . למצער מתחייב, כי המבקש יציין מהי אותה חשיבות משפטית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, על מנת שבית המשפט יוכל לשקול ולהכריע האם המקרה שלפניו הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים בחינה משפטית, נוספת, של הענין,

ולא ישלח את בית המשפט לנחש מהם, בבחינת Quaerendo Invenietis

(בתרגום מלטינית: "אם תחפש, תמצא"). על כל פנים, איני סבור כי המקרה שלפני הוא כזה שבו החשיבות המשפטית חורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. נראה כי עניינה של הבקשה הוא כל כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות בסכסוך המתמשך שבין המבקשת למשיבה, כפי שבאו לידי ביטוי בהליכים המשפטיים הרבים שננקטו ביניהן לאורך השנים.

9.

למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענת המבקשת כי הערכאות קמא החילו את הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט "בניגוד לעמדת הפסיקה והמלומדים". בהקשר זה סומכת המבקשת את ידיה על מאמר שפרסמתי לפני אי-אילו שנים , בו כתבתי את הדברים הבאים:

"שאלה נוספת היא, כיצד יכריע בית המשפט בשאלה, האם במקרה זה או אחר, או עקב נסיבה פלונית או אלמונית, מוצדק לפטור מהשבה? על כך אין תשובה מעשית בסעיף 2, מלבד הקביעה שההשבה חייבת להיות מוצדקת. לכאורה, שיקוליו של בית המשפט אינם מוגבלים כאשר הוא שוקל 'במאזני הצדק' לצד מי נוטה מידת הצדק, האם לצד התובע-המזכה או לצד הנתבע-הזוכה, אך יחד עם זאת ישנם מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון. ראשית, כי נקודת המוצא בחוק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 1, היא, שקיימת חובת השבה כל אימת שאדם מתעשר על-חשבון זולתו, שלא על-פי זכות שבדין. ולכן, משנתקיימו יסודות אלה נחשב המזכה כמוחזק והזוכה כמוציא, שעליו הראיה, וממילא הספק פועל לרעתו. שנית, בשקילת 'מאזן הצדק' על בית המשפט להתחשב בכל הנסיבות עובר להכרעתו האם לחייב בהשבה או לפטור, כלומר שגם נסיבות שאירעו לאחר 'ההתעשרות' עשויות להטות את 'מאזני הצדק' לצד ההחלטה שההשבה בלתי צודקת, שכן 'מבחן הצדק' נסמך בסעיף 2 ל'השבה' ולא להתעשרות...".

(מנחם מזוז "'נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת' - סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979" משפטים י 487, 511 (1980 )).

בענייננו, טוענת המבקשת, התנהלותה של המשיבה אינה מקיימת את הנדרש לשם מתן פטור מחובת ההשבה, שכן כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, המשיבה גובה דמי ניהול משוכרי הנכסים שלה, אך לא מעבירה אותם לספקית השירותים, היא המבקשת. בכך, גורסת המבקשת, "סייעו המותבים הנכבדים קמא למשיבה ליהנות פעמיים ולמעשה להצמיח טובה מעוולה", שכן המשיבה גם נהנתה משירותי ניהול ואחזקה לנכסיה ללא תשלום, וגם גבתה "דמי ניהול" אשר נותרו בכיסה.

מבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי התנהלות נפסדת כגון זו של המשיבה עשויה להביא, במקרים המתאימים , להטיה של "מאזני הצדק" לצד ההכרעה שאין בנסיבות הענין כדי לפטור את הנתבע-הזוכה מחובת ההשבה. עם זאת, טענה זו הובאה בפני בית משפט קמא, ולאחר שזה שקל את הדברים, החליט כי אין במערכת הנסיבות הכוללת בתיק כדי להביא לשלילה של מתן פטור מהשבה, אך יש בה כדי לחייב את המשיבה להשיב את ההוצאות שנפסקו לטובתה בבית משפט השלום. אציין כי גם לו סברתי שנפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא - ואיני קובע שכך אירע - לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון בשאלה זו

ב"גלגול שלישי" (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214, 216 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם).

10.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.