רע"א 6385-22 רע"א 6385-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 9.6.2022, בע"א 47529-02-22 (השופטת א' כהן – סג"נ), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 2.1.2022, בתא"ק 124-12-17 (השופטת ד' קוברסקי).

2.המבקש, שלמה לבקוביץ, עוסק מזה שנים בתחום השינוע והמלגזות. בעבר, היה שלמה הבעלים הרשום של חברה בתחום זה – חברת הנעה חשמלית בע"מ. בשנת 2002, נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון, שהסתיימו בצו פירוק שניתן נגדה, בשנת 2004. בעקבות זאת, נקלע שלמה, שהיה ערב לחובות החברה, להליכי פשיטת רגל, אשר סופם בצו הפטר שניתן לו בשנת 2014. ביני לביני, חבר שלמה לאדם בשם אשר רז, הנעדר כל רקע בתחום השינוע, ובשנת 2002, הקימו השניים את חברת א.ש.ה חשמלית בע"מ (להלן: החברה), שעסקה אף היא בתחום השינוע. אשר היה בעל המניות והדירקטור היחיד בחברה, ואילו שלמה – בעל הידע המקצועי – ניהל את החברה בפועל. גם חברה זו נקלעה לחובות, וביום 31.12.2017, ניתן לגביה צו פירוק, ומונה לה מנהל מיוחד – עו"ד רונן מטלון (פר"ק 52731-06-17). בבעלות החברה היה נכס מקרקעין, המצוי בשטח המשיבה, עיריית חולון, אשר בגינו צברה החברה חובות ארנונה בסך של 253,482 ₪.

3.חרף 2 תביעות שבהן זכתה, לא הצליחה העירייה לגבות את חובות הארנונה מן החברה. על כן, ביום 1.12.2017, הגישה העירייה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, תביעה בסדר דין מקוצר נגד שלמה, אשר והחברה, שבה נטען, בין היתר, כי שלמה ואשר חבים אישית בחובות הארנונה של החברה, מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). ביום 14.3.2018, ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד שלמה והחברה, וביום 18.10.2018, ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד אשר; בפסקי הדין, התקבלו תביעות העירייה. ביום 3.5.2018, הגיש שלמה בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו. הבקשה – התקבלה, בהחלטה מיום 21.8.2018. זאת, כפוף לנשיאתו בהוצאות העירייה (בקשות דומות לא הוגשו על-ידי אשר או על-ידי החברה; להשלמת התמונה, אציין כי במהלך שנת 2020, הלך אשר לעולמו). ביום 2.1.2022, בתום הליך שהתנהל בבית משפט השלום, ניתן פסק דין, שבו התקבלה תביעת העירייה נגד שלמה, במלואה, כך שהלה חויב בחובות הארנונה לעירייה, בסך של 253,482 ₪.

4.ביום 21.2.2022, הגיש שלמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק הדין. הערעור – נדחה. נקבע, כי שלמה חב בחובות הארנונה שצברה החברה, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, שכן מתמלאים לגביו כלל תנאי הסעיף: הנכס המדובר אינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית; החברה המחזיקה אינה דיירת מוגנת; החברה המחזיקה לא שילמה את חוב הארנונה; חוב הארנונה הוא סופי, כך שלא ניתן להגיש לגביו השגה, ערר או ערעור; ושלמה הוא "בעל שליטה" בחברה, כהגדרת המונח בסעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), תוך שהתקיימו לגביו הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה. סעיף 119א(ד) לפקודה, מגדיר כ'בעל שליטה', את מי ש"לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א) [לפקודה]". מבין הזכויות המנויות בסעיף 32(9)(א) לפקודה, נקבע כי זו הרלבנטית בעניינו של שלמה, היא הזכות "לקבל 10% לפחות מהרווחים" של החברה. בהקשר זה, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, שלפיה "למרות ש[שלמה] לא נרשם כבעל מניות או אורגן בחברה; בפועל הוא היה 'הרוח החיה' בחברה, שלט בחברה בפן המקצועי והמסחרי ונהג כמנהג בעלים בחברה"; בהתאם לכך, אימץ בית המשפט המחוזי גם את הקביעה כי שלמה "נהנה מפירות החברה ולכל הפחות הייתה לו הזכות לקבל 10% מהרווחים" (אעיר, ביחס לעניין זה, כי שילוב סעיף 119א(ד) וסעיף 32(9)(א), מלמד כי די היה אף בזכות לקבל 2.5% מהרווחים, שכן סעיף 119א(ד) דורש החזקה רק ב-25% מאחת מן הזכויות המנויות בסעיף 32(9)(א), אשר ביניהן, כאמור, גם הזכאות לקבלת 10% מרווחי החברה).

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, בלא צורך בתשובה מאת המשיבה. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. העניין דנן אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; גם חשש לעיוות דין – אין כאן. הבקשה, ברובה המוחלט, כוללת טענות מטענות שונות, כלפי הכרעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ואושררו על-ידי בית המשפט המחוזי. בכלל זאת, מלין המבקש, באריכות, על ליקויים המצויים, לדבריו, בעדות המנהל המיוחד, וכן על כך שעדות המנהל המיוחד, הועדפה על פני עדות רואה החשבון של החברה, מר יורם חרפק. דין טענות אלה – להידחות. כידוע, בכל הנוגע לסוגיות עובדתיות, הערכאה הדיונית נהנית מיתרון מובנה על-פני ערכאת הערעור, שכן היא זו ששמעה את העדים, ויכולה היתה לגבש את רשמיה מ'כלי ראשון'. משכך, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, ודברים אלה יפים ביתר שאת לטענות המועלות ב'גלגול שלישי' (רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו), פסקה 9 (29.9.2022)). ממילא, אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

6.אף את הטענה הנוספת שהעלה שלמה, בקיצור נמרץ, כי "בית המשפט קמא קבע [...] קביעה שהיא חריגה וללא תקדים", כך ש"יש חשיבות משפטית ציבורית לקביעת הלכה מחייבת" – אין בידי לקבל. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, על תנאיו השונים, נדון זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, ודרך השימוש בו הותוותה כדבעי (ראו: רע"א 3406/21 גבע נ' עיריית ראשון לציון (5.9.2021); רע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל (25.1.2021); רע"א 4532/19 רמוס נ' עיריית תל אביב יפו (31.10.2019)). לפיכך, גם אם מארג נסיבותיו הספציפי של העניין דנן, טרם נדון בבית משפט זה – אין משמעות הדבר כי לפנינו שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה מתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.