רע"א 6397/18 סוגו סרוויסס סע"מ נ. ענבל רייכברג

לפני בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות שונות של המחלקה הכלכלית

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מגן אלטוביה ), שנתקבלו במסגרת שני הליכים שונים המתנהלים בין אותם צדדים (בקירוב), ואשר אוחדו בהחלטת בית משפט קמא. המדובר בהחלטה בעניין תשלום אגרה והחלטה בעניין גילוי מסמכים ספציפיים (מימים 27.6.2018 ו-1.7.2018, בהתאמה) שנתקבלו בגדרי המרצת פתיחה 29800-11-17; והחלטה בעניין מחיקת נתבעים מיום 1.7.2018, שנתקבלה בגדרי ת"א 32776-07-17.

רקע וההליכים בבית משפט קמא

1.

בבית משפט קמא מתנהלים שני הליכים בעניינם של הצדדים שלפניי, אשר הוגשו שניהם על ידי המשיבה 1, הגברת ענבל רייכברג (להלן: "רייכברג" ): תביעה להסרת קיפוח (ת"א 32776-07-17) ותובענה למתן סעד הצהרתי (ה"פ 29800-11-17).

ביסוד ההליכים סכסוך בין בעלי המניות בחברה הפרטית סוגו סרוויסס בע"מ (המבקשת 1, להלן: " סוגו סרוויסס" או " החברה "), עליהם נמנית גם רייכברג. שאר בעלי המניות בחברה הם: (1) המבקשת 4 (חברת אינטוליסיס בע"מ), המצויה בבעלותו של המבקש 5, גיל מסרמן; (2) המבקשת 6 (חברה אסטונית בשם LEETIENT OU ), המצויה בבעלותו של המבקש 7 (עומר אפרים); (3) והמבקש 9 (שוהם כהן). כל אחד מבעלי המניות מחזיק ב-2/7 ממניות החברה, למעט המבקש 9, המחזיק ב- 1/7 ממניות החברה.

2.

ביום 16.7.2017 הגישה רייכברג לבית משפט קמא תביעה להסרת קיפוח המיעוט על פי סעיפים 193-191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, נגד המבקשים (ת"א 32776-07-17. להלן: " תביעת הקיפוח "). במסגרתה טענה כי הנתבעים 7,5 ו-9 מקפחים את זכויותיה ומנשלים אותה מהמיזם הטכנולוגי אותו ייסדה והקימה יחד עמם. במסגרת התביעה, נתבקש בית המשפט: להצהיר על כך שרייכברג היא בעלת 2/7 מהון המניות המונפק של המבקשות 3-1 (סוגו סרוויסס, סוגו סיסטמס בע"מ ו- SOGO SYSTEMS OU , להלן ביחד: " קבוצת סוגו "); להצהיר על כך שרייכברג זכאית למנות דירקטור מטעמה לדירקטוריונים של קבוצת סוגו; להצהיר על כך שעסקאות בעלי עניין שביצעו הנתבעים 9-4 (או מי מהם) עם החברה, אשר במסגרתן הוצאו על ידם לטענת רייכברג כספים בניגוד לדין, הן חסרות תוקף; ולהורות על מינוי חוקר מיוחד, אשר יבדוק את אופן ניהולה של קבוצת סוגו ופעילותה הכספית. ביום 2.10.2017 הגישו הנתבעים כתב הגנה, במסגרתו הכחישו את טענותיה של רייכברג.

3.

ביום 2.10.2017 הודיעה רייכברג לבית המשפט כי הגיעה להסכם על מכירת כל מניותיה בחברת סוגו סרוויסס וזכויותיה בשתי החברות האחרות, לידי חברת ד.ד גולדשטיין נכסים והשקעות בע"מ (המשיבה 2, להלן גם: " הרוכשת "), שבבעלותו של מר דב גולדשטיין (להלן: " גולדשטיין "). היא ציינה כי בהתאם להוראות התקנון של סוגו סרוויסס, מתבצעת במקביל להגשת ההודעה גם פנייה לדירקטוריון הרשום של החברה, על מנת שזה יאשר את רישום המניות על שם הרוכשת. בנסיבות אלה נתבקשה על ידי רייכברג שהות להגשת הודעה מעדכנת אודות אופן המשך ההליכים בתביעת הקיפוח.

ביום 16.10.2017 הגישה רייכברג, במסגרת תביעת הקיפוח, בקשה דחופה להורות לחברה לרשום במרשם בעלי המניות שלה את העברת מניותיה לידי הרוכשת, וכן להורות לחברה להודיע לרשם החברות על העברת המניות כאמור (להלן: " בקשת העברת המניות "). על פי המבקשים, בקשה זו הוגשה יום לאחר שרייכברג התבקשה על ידי סוגו סרוויסס להגיש לה מידע ומסמכים הנוגעים לעסקת מכר המניות, על מנת שהחברה תוכל לדון בבקשה להעבירן.

4.

בקשת העברת המניות נמחקה בדיון שנערך ביום 8.11.2017 בתביעת הקיפוח. חלף כך הגישה רייכברג ביום 13.11.2017 למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המרצת פתיחה במסגרתה נתבקש בית המשפט להצהיר כי הרוכשת הינה הבעלים של 20,000 מניות רגילות של סוגו סרוויסס, בהתאם להסכם מיום 2.10.2017 שנכרת בין רייכברג לרוכשת (להלן: " המרצת הפתיחה ").

5.

המחלוקת בהמרצת הפתיחה עניינה בשאלה האם אישור הדירקטוריון הנדרש על פי תקנון החברה להעברת מניות (בנוסחו הרלוונטי לאותה עת), הוא אישור טכני-פרוצדוראלי במהותו (כטענת רייכברג) או שמא אישור מהותי, המקנה לדירקטוריון שיקול דעת רחב בסוגיה, ומכוחו יכול הדירקטוריון לדרוש הצגת מסמכים שונים, לצורך בחינת ואישור העסקה (כטענת המבקשים).

6.

ביום 28.2.2018 הורה בית משפט קמא על איחוד הדיון בהמרצת הפתיחה ובתביעת הקיפוח, בציינו כי: " מהאמור בהמרצת הפתיחה וכתבי הטענות בבקשה זו, נראה כי יש קשר בין התנהלות הצדדים ביחס לטענות הקיפוח והתנהלותם ביחס לאישור העברת מניות המבקשת למשיבה הפורמאלית, ועל כן, נראה כי נכון לברר את שתי התובענות במאוחד למרות התנגדות המבקשת והמשיבה הפורמאלית [הן רייכברג והרוכשת]".

ההחלטות מושא בקשת רשות הערעור, וטענות המבקשים בעניינן

ההחלטה בעניין האגרה

7.

בהחלטה מיום 27.6.2018 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים 1 ו-5, להורות למשיבות 1 ו-2 לשלם אגרה בשיעור של 2.5% משווי מניות סוגו סרוויסס שנמכרו בעסקה בין רייכברג לרוכשת, חלף תשלום אגרה בסך של 1,141 ש"ח, אשר שולם בפועל, כתובענה לסעד הצהרתי אשר אינה ניתנת לכימות כספי. בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקשים מבלי שביקש את עמדת המדינה ותוך חיוב המבקשים בהוצאות. המבקשים עותרים כי אורה על

ביטול החלטת בית משפט קמא ועל חיוב רייכברג והרוכשת, ביחד ולחוד, בתשלום אגרה כאמור. לטענתם, השווי הכספי של הזכייה בהמרצת הפתיחה הוא התמורה אשר סוכמה בעסקה בין רייכברג לרוכשת, ועל כן שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי הסעד המבוקש בהמרצה אינו ניתן להערכה כספית.

ההחלטה בעניין גילוי מסמכים

8.

בהחלטה מיום 1.7.2018 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים 1 ו-5 להורות לרייכברג לאפשר להם לעיין בארבעה סוגי מסמכים: (1) כל הסכם בין רייכברג לרוכשת הנוגע למכירת המניות; (2) כל מסמך שנמסר על ידי רייכברג לרוכשת במסגרת בדיקת הנאותות שערכה הרוכשת בטרם הרכישה; (3) כל התכתובות מכל מין או סוג שהוחלפו בין רייכברג לרוכשת בנוגע למכירת המניות; (4) כל מסמך המתייחס לבדיקה שערכה רייכברג לגבי הרוכשת או לגבי גולדשטיין בטרם המכירה.

לטענת המבקשים, יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא, ולהורות על גילוי המסמכים המבוקשים. לשיטתם, עסקת העברת המניות מצריכה אישור של דירקטוריון החברה בהתאם להוראות התקנון, וזה נדרש לבחון את העסקה כאשר בפניו מונחים המסמכים הנוגעים לה. המסמכים המבוקשים נחוצים לשיטתם כדי לשפוך אור אודות כוונות הרוכשת, שלטענתם מעוניינת לפגוע במרקם היחסים שבין בעלי המניות בחברה פרטית קטנה, ו"לעורר צרות". עוד נטען, כי אין מדובר בדרישה מכבידה אלא במספר מצומצם של מסמכים רלבנטיים.

ההחלטה בעניין מחיקת הנתבעים הזרים

9.

ביום 1.7.2018 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים למחוק מן התביעה להסרת הקיפוח את המבקשים 3, 6 ו-7, בהיותם נתבעים זרים (שתי חברת חוץ אסטוניות ותושב חוץ אסטוני) – בקשה אותה נימקו המבקשים בהעדר בקשה מתאימה מצד רייכברג לקבלת היתר המצאת כתב התביעה נגדם מחוץ לתחום השיפוט בהתאם להוראת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א "). במסגרת בקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי בית משפט קמא החיל על הנתבעים הזרים את תקנה 482 לתקסד"א, חרף העובדה כי כלל לא היה ניסיון, בזמן אמת, לבצע מסירה של כתב התביעה לנתבעים הזרים באמצעות נציג. משכך, שגויה לטענתם החלטתו של בית משפט קמא ויש להורות על ביטולה, ועל מחיקת המבקשים מס' 3, 6, ו-7 מתביעת הקיפוח.

דיון והכרעה

סוגיית גובה האגרה

10.

כותרתה של תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 היא: " הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף ", וסעיף משנה 1 לתקנה 3 מורה: " צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור ". המבקשים טוענים כי המרצת הפתיחה נופלת לגדר הסיפא של סעיף משנה 1, בהיותה תובענה לסעד כספי. זאת, בהיקש מהחלטת בית משפט זה ברע"א 9920/17 סיריל כהן סולל נ'

KEYRUS SA FRANCE

(12.4.2018) (להלן: " עניין סולל "), שם נקבע (פסקה 13) כי - " כאשר מוגשת תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות, ובגדרה מבוקש סעד למתן הוראות לכפיית רכישת מניות התובע, אין לראות בסעד זה "סעד הצהרתי", אלא סעד אופרטיבי. סעד אופרטיבי זה אף ניתן לביטוי כספי, שכן בסופו של דבר לו תתקבל התביעה ויינתן הסעד המבוקש, יקבל התובע לידו את שווי מניותיו מבלי שיידרש להליך נוסף כדי לממש סעד זה ". על בסיס האמור, טוענים המבקשים כי המשיבות צריכות לשלם אגרה בשיעור של 2.5% משווי המניות הנמכרות, שכן – " בשני המקרים [עניין סולל וענייננו] קיים סכסוך. בשני המקרים קיימת מחלוקת. בשני המקרים, היה והתובע יזכה בתובענה הוא "ייפגש" עם כסף – סכום מכירת המניות, שכן גם במקרה הנוכחי לצד הסעד ההצהרתי התבקש גם סעד אופרטיבי של רישום ".

11.

הקבלה זו שמנסים המשיבים ליצור אינה במקומה. עניין סולל עסק בתביעה בעניין קיפוח המיעוט, בגדרה נתבקש בית המשפט ליתן הוראות לרכישת מניות התובע על ידי המשיבים. בענייננו מדובר בהמרצת פתיחה, אשר הסעד המבוקש במסגרתה הוא אכיפת רישום העברת מניות. המשיבים אינם מתבקשים "להוציא כסף מן הכיס", אלא לבצע את העברת הרישום – פעולה שאת שוויה לא ניתן לשום בכסף. סכומי הכסף אותם עתידה רייכברגר "לפגוש" (כלשון המבקשים) לוּ תתקבל התובענה, אינם מבטאים את שווי הסעד המבוקש (אכיפת הרישום כשלעצמה), אלא את שווי המניות אשר היו בבעלותה במועד ביצוע העסקה – בעלות אשר אינה שנויה במחלוקת, ואינה תלויה בתוצאת המרצת הפתיחה.

אשר על כן, החלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה בעניין האגרה נכונה היא, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוגיית גילוי המסמכים

12.

לטענת המבקשים שגה בית משפט קמא כאשר דחה את הבקשה לגילוי המסמכים, שכן המסמכים נחוצים לדירקטוריון החברה לצורך בחינת העסקה והפעלת שיקול דעתו אם לאשרה או לא. ברור וגלוי על פני הדברים, כי טענה זו אינה מבססת כל הצדקה לגילוי מסמכים במסגרת הליכי גילוי, שהרי אלה נועדו לשרת את בירור המחלוקת שבפני בית המשפט, ולא מטרות חיצוניות להליך, דוגמת איסוף תשתית עובדתית עבור

הדירקטוריון לצורך גיבוש החלטותיו.

המחלוקת בהמרצת הפתיחה, כפי שציינו גם המבקשים עצמם, נוגעת לטיב האישור הנדרש על ידי הדירקטוריון ביחס לעסקת העברת מניות החברה (טכני או מהותי). מדובר בשאלה עקרונית כללית, הקשורה לפרשנות הוראות התקנון. המבקשים לא הבהירו כיצד חשיפת תנאיה של העסקה הספציפית שנרקמה בין רייכברגר לבין הרוכשת, צפויה לשפוך אור על שאלה עקרונית זו, ודומה שלא בכדי.

13.

עוד יצוין, כי עמדת המבקשים לפיה המסמכים דרושים לדירקטוריון לצורך הפעלת שיקול דעתו, לוקה בכשל של הנחת המבוקש. שהרי, עצם הצורך בהפעלת שיקול דעת מהותי כאמור שנוי במחלוקת וניצב בלב ההליך - כזכור, המרצת הפתיחה הוגשה מלכתחילה על רקע סירובה של רייכברגר למסור לחברה את מסמכי העסקה, בטענה כי האישור הנדרש הוא טכני בלבד, וזהו לוז השאלה בה נדרש בית משפט קמא להכריע. ברי, כי מסירת המסמכים בשלב זה של ההליך אינה יכולה להתבסס על טיעון הצפוי להיות מוכרע אך בסיומו.

סוגיית מחיקת הנתבעים

14.

תקנה 482(א) לתקסד"א מאפשרת לתובע להמציא כתב תביעה לידי " מורשה בהנהלת עסקים " של נתבע אשר נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל; זאת, בתנאי שה"מורשה" מצוי בשעת ההמצאה בשטח ישראל. אם בוצעה המצאה כדין לפי תקנה זו, התובע אינו נדרש לבקש היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקסד"א.

בפסיקה נקבעו שני מבחנים מצטברים לצורך הגדרת "מורשה", העיקרי בהם הוא מבחן אינטנסיביות הקשר שבין הנתבע לבין המורשה. המבקש להמציא כתב בי-דין לידי מורשה, נדרש להראות כי בין המורשה לבין נתבע מתקיים קשר בדרגה כזו של אינטנסיביות שיש להניח כי הוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. דרגת האינטנסיביות של הקשר נבחנת מבחינה נורמטיבית, בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. המבחן השני הוא מבחן "אותו העסק". מבחן זה הינו משני בחשיבותו (ראו: רע"א 7804/17 כרמל דיירקט בע"מ נ' R.H.PETERSON CO

, פסקאות 10-9 וההפניות המופיעות שם (28.12.2017)).

15.

המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי מתקיימים בענייננו תנאיה של תקנה 482 (א) לתקנות, וזאת משני טעמים: ראשית, משום שבפועל כלל לא היה ניסיון להמציא לנתבעים הזרים את כתב התביעה באמצעות "מורשה" (להלן: " הטיעון הראשון "). שנית , משום שקביעת בית משפט קמא לפיה " בעלים/דירקטור משותף בחברה הינו "מורשה" כמשמעות מונח זה בתקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין עבור בעלים/דירקטור אחר באותה חברה היא קביעה חסרת כל בסיס עובדתי ", ועל כן שגה בית משפט קמא עת ראה במבקש 5, מר מסרמן, "מורשה" בקבלת כתבי בי-דין עבור הנתבעים הזרים (להלן: " הטיעון השני ").

16.

הטיעון הראשון שבפי המבקשים הוא טיעון עובדתי, המתייחס לאופן התרחשות האירועים בפועל. כידוע, אין ערכאה זו עוסקת בבירור סוגיות שבעובדה, קל וחומר בענייני המצאה, וכבר מטעם זה דין הטענה להידחות (ויובהר: מהחלטת בית משפט קמא עולה כי זה סבר כי ישנה אפשרות שהמשיבה לא מסרה למר מסרמן העתקים של כתב התביעה עבור נתבעים 6,3, ו-7. ממילא אין ביכולתו של בית משפט זה לבסס קביעה עובדתית שונה בעניין). יתרה מכך, אף לו היה משתכנע בית משפט קמא כי אכן נפל פגם באופן ביצוע ההמצאה בפועל, הרי שכל עוד מבחינה נורמטיבית ניתן להמציא לפי תקנה 482(א) (ראו דיון להלן), ריפוי הפגם על ידי מתן הוראות על המצאה מחודשת, ממילא היה מהווה תוצאה סבירה יותר מזו לה חותרים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפני – מחיקת הנתבעים כליל מכתב התביעה.

17.

באשר לטיעון השני , הרי שזה נטען כלאחר יד, ללא ביסוס והנמקה. המבקשים כלל לא התייחסו בבקשת רשות הערעור למבחן אינטנסיביות הקשר, ולקשרים שבין הנתבעים השונים. כל שתמצא בבקשת רשות הערעור הוא

טענה כללית לפיה קביעת בית משפט קמא " חסרת כל בסיס עובדתי ", תוך הפניה (בלתי ספציפית) לתצהירי הצדדים אשר הוגשו לבית משפט קמא, במסגרת הבקשה למחיקת נתבעים, התשובה והתגובה לה.

כאמור, סוגו סרוויסס היא חברת פרטית קטנה, שלה בסך הכול שלושה בעלי מניות מעבר לרייכברג עצמה. שניים מבעלי מניות אלה הן החברות אינטוליסיס ו- LEETIENT OU

אשר מאחוריהן עומדים (בהתאמה) גיל מסרמן (המבקש 5) ועומר אפרים (המבקש 7), הנמנים על הקבוצה המצומצמת מאוד של מייסדי סוגו סרוויסס. גיל מסרמן ועומר אפרים הם גם, כעולה מהחלטת בית משפט קמא, בעלים ודירקטורים במשיבה 3. המבקשים לא התייחסו בבקשת רשות הערעור לטיב הקשר שבין גיל מסרמן ועומר אפרים ולא נימקו מדוע אין לראות בו, מבחינה נורמטיבית, ככזה המקים הנחה סבירה כי מר מסרמן יעדכן את מר אפרים אודות ההליכים שהוגשו נגדם. בנסיבות אלה, לא הונח בפניי כל בסיס לביטול החלטתו של בית משפט קמא.

18.

סוף דבר: לאור כל האמור, נדחית בקשת רשות הערעור.

19.

בעניין ההוצאות,

אציין כי בקשת רשות הערעור מתפרסת על פני 42 עמודים, לא כולל נספחים; ואולם, לא מצאתי כי חוזק טיעוניה נמצא ביחס ישר לאורכה. למעשה, בקשת רשות הערעור מעלה חשש שמא כל מטרתה היא לסרבל את ההליכים ולהתיש את המשיבות. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון להטיל על המבקשים הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ש"ח. כמן כן ישלמו המבקשים הוצאות לטובת רייכברג בסך 5,000 ש"ח, כאשר בקביעת סכום זה נלקחה בחשבון העובדה כי לא נתבקשה תגובתה לבקשת רשות הערעור.