רע"א 6416/18 יואב פרץ נ. בניהו טהבש

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.6.2018 בהפ"ב 38156-03-17 (השופט א' ואגו ), שבגדרו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן בעניינו.

2.

במהלך שנת 2016 התקשרו המבקש, יואב פרץ (להלן:

פרץ ), והמשיב, בניהו טהבש (להלן: טהבש ), בהסכם שותפות עסקית. ההסכם החזיק מעמד זמן קצר, עד שהתגלע סכסוך בין הצדדים, שעניינו בטענותיו של פרץ, כי טהבש הפר את ההסכם. בהתאם להסכם, פנו פרץ וטהבש להליך בוררות, וזה התקיים לפני בית הדין לממונות "נתיבות המשפט" שבעיר נתיבות. ביום 1.2.2017 פרסם בית הדין החלטת ביניים, במסגרתה פירט את הכרעותיו בשאלות שבמחלוקת, ונתן לצדדים הזדמנות להגיב על קביעותיו, לפני מתן פסק דין סופי. ביום 14.3.2017 ניתן פסק בוררות שבו נקבע, כי הסכם השותפות הופר על-ידי שני הצדדים, ומשכך חויב פרץ בהשבת תשלומים שקיבל מטהבש, בסך של 88,000 ₪.

עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

ביום 19.3.2017 הגיש פרץ לבית המשפט המחוזי, בקשה להורות על ביטול פסק הבוררות והחלטת הביניים שקדמה לו. בבקשה נטען, כי הליך הבוררות נגוע בפגמים מהותיים, אשר מקימים עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ). ראשית נטען, כי דין פסק הבוררות להתבטל, נוכח קשרים עסקיים בין טהבש לבין אב בית הדין לממונות, הרב רון אל אהרון (להלן: הרב אהרון ). פרץ טען, כי הגם שהרב אהרון לא דן בעניינם ישירות, הוא 'המושך בחוטים' בבית הדין, ובכוחו להשפיע על תוצאת ההליך. לשיטתו, הבוררים וטהבש הפרו את חובת הגילוי שמוטלת עליהם, כשלא גילו על אודות הקשרים הללו. בהקשר זה טען, כי הפרה זו מקימה מספר עילות ביטול שונות לפי סעיף 24 לחוק. שנית טען פרץ, כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו, באופן שמקים עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק.

4.

בעקבות הגשת הבקשה התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן שבו ניתן להשיג על פסק הבוררות, נוכח תניה בשטר הבוררות שעליו חתמו הצדדים, ולפיה " ניתנת לצדדים אפשרות לבקשת ערעור על פסק הדין בביה"ד זה בלבד ". בתמצית, מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם פסק הבוררות הסופי עולה כדי פסק דין בערעור, שממצה את אפשרויות הערעור של הצדדים, נוכח העובדה שבית הדין נתן להם הזדמנות להגיב על קביעותיו בהחלטת הביניים, בטרם מתן פסק דין סופי. בהחלטתו מיום 2.7.2017 קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לקבל פרשנות שלפיה הליך הערעור יתקיים לפני אותו מותב שדן בהליך העיקרי. לפיכך נקבע, כי פסק הבוררות הסופי, ש'נחזה' כפסק דין בערעור – מבוטל; ויקוים הליך ערעור תקין, שיידון בבית הדין לפני מותב אחר.

5.

כחודש לאחר החלטה זו, הגיש פרץ בקשה ובה טען, כי אין אפשרות מעשית לקיים הליך ערעור לפני מותב שונה, עקב מחסור בדיינים בבית הדין. לפיכך ביקש פרץ, כי בית המשפט יורה על ביטול פסק הבוררות, ויפנה את הצדדים לבוררות לפני בית דין רבני אחר. בהחלטה מיום 26.10.2017, ולאחר שהצדדים הגישו בקשות ותגובות נוספות באותו עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היתה מניעה לקיים הליך ערעור לפני מותב אחר. משכך, חוסר המעש של פרץ, שלא הגיש ערעור – כמוהו כוויתור על זכות הערעור שלו. נוכח מצב דברים זה נקבע, כי כל הטענות שהיו ניתנות לבירור בערעור, לרבות טענות דיוניות שעניינן הגשת ראיות – נמחקות; ונותרו לבירור רק הטענות ביחס לפסלות המותב המקורי והקשרים בין הרב אהרון לטהבש, שאותן לא ניתן היה לברר בערעור.

6.

בפסק דין מיום 25.6.2018, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת פרץ לבטל את פסק הבורר. בית המשפט ציין, כי כדי להוכיח טענת פסלות, נדרש פרץ לעבור שתי משוכות גבוהות: הוכחת הקשר בין הרב אהרון לטהבש, והוכחת מעורבותו של הרב אהרון בהליך, נוכח העובדה שהוא עצמו לא ישב בדין. טענתו של פרץ התבססה על מספר כתבות מחמיאות בעניינו של הרב אהרון, שפורסמו במקומון שהיה בבעלותו של טהבש, ונסגר בשנת 2014. בית המשפט קבע, כי טענותיו אלו ספקולטיביות, וכי לא עלה בידו של פרץ להניח תשתית עובדתית מינימלית שעליה ניתן לבסס את טענת הפסלות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

7.

בבקשתו טוען פרץ, כי בית המשפט שגה כשדחה את טענת הפסלות, ושב על נימוקיו ביחס להפרת חובת הגילוי על-ידי טהבש והבוררים. לשיטתו, הראיות שהציג מעידות על קשרים עסקיים והיכרות קודמת בין הרב אהרון לטהבש, שהוסתרו מפניו, כמו גם על חשש מפני השפעת הרב אהרון על המותב שישב בדין. עוד טוען פרץ, כי בית המשפט שגה כשלא ביטל את החלטת הביניים מיום 2.7.2017, שכן החלטה זו איננה בת-ביצוע. פרץ עומד על טענתו, כי עקב מחסור בדיינים לא היתה אפשרות מעשית לקיים הליך ערעור באותו בית דין, לפני מותב אחר.

8.

מנגד טוען טהבש, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משום שהיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת, המצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. לגופו של עניין טוען טהבש, כי פרץ לא הוכיח קשר בינו לבין הרב אהרון שמעלה חשש לניגוד עניינים, וכמו כן לא הוכיח את מעורבותו של הרב אהרון בהליך. עוד טוען טהבש, כי יש לדחות גם את טענת פרץ שעניינה אי-אפשרות לקיומו של הליך ערעור תקין. לדידו, פרץ עצמו סיכל את הליך הערעור, כשבחר לא לממש את זכותו לערער.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, על נימוקיהן ועל נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי בבקשות רשות לערער על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסקי בוררות, תינתן הרשות במשורה, במצבים חריגים בלבד (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' משרד האוצר , פסקה 31 (4.3.2010)). בקשות רשות ערעור כגון דא, נבחנות על-פי אמות המידה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (רע"א 5526/18 זוהר יפה נ' דורית (יפה) דיאמנט , פסקה 16 (13.12.2018)). הנדון דידן לא מעורר שאלות שחורגות מדל"ת אמותיהם של הצדדים. כמו כן, לא התרשמתי שנגרם חשש מפני עיוות דין המצדיק את התערבותי.

10.

ביטולו של הליך בוררות מחמת הפרת חובת גילוי " ראוי שיהיה סעד נדיר, אשר ישמר למקרים שבהם הפרת חובת תום-הלב היא בולטת וחריפה, ואינה מאפשרת להשלים עם הותרת פסק הבוררות על כנו " (רע"א 4839/15 דניאל מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ , פסקה 23 (1.12.2015)). הסטנדרט שנקבע בפסיקה לצורך פסלות בורר הוא קיומו של ' חשש ממשי למשוא פנים ' (רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל , פסקאות 119-115 (5.12.2010)). על רקע זה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה פרץ לא הניח תשתית עובדתית מספקת להוכחת הפרה של חובת תום-לב, או לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.

11.

לא ניתן להצדיק רשות ערעור גם מכוח טענתו של פרץ, שעניינה בהעדר אפשרות לקיומו של הליך ערעור תקין. גם טענה זו, בדומה לקודמתה, רלבנטית לעניינם של הצדדים בהליך זה בלבד. מבלי להיכנס בעובי הקורה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי גם לעניין זה. מסקנה זו נתמכת, בין היתר, במכתב שצירף טהבש לתגובתו, מאת בית הדין לבית המשפט המחוזי, אשר מלמד על מוכנותו של בית הדין לקיים הליך ערעור לפני מותב שונה מזה שישב בהליך המקורי.

12.

משאלו הם פני הדברים, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

פרץ ישא בהוצאותיו של טהבש בסך של 5,000 ₪.

צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 9.1.2019 – מבוטל.