פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6448/15
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשים:
1. נילי וינברג
2. ד"ר משה וינברג ושות'
נ ג ד
המשיב:
עו"ד אברהם דורון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 21787-03-14
מיום 16.9.2015 שניתנה על- ידי השופטת ר' רונן
בשם המבקשים:
עו"ד דדי וינברג
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן ) מיום 16.9.2015 בה"פ 21787-03-14, בה התקבלה בקשת המשיב לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה" ), השניה במספר, ביחס לפסק הדין שניתן בהסכמה ביום 11.12.2014.
2.
ביום 11.3.2014 הגיש המשיב בקשה למתן הוראות לפי סעיף 267(א) לחוק החברות, וזו הועברה לאחר מכן לפסים של תובענה בדרך של המרצת פתיחה. על-פי המתואר בהמרצת הפתיחה, המשיב ובעלה של המבקשת 1 (להלן: "המבקשת" ), עו"ד משה וינברג (להלן: "עו"ד וינברג" ), היו שותפים במשרד עורכי דין במשך שנים ארוכות. במסגרת עבודתם הקימו השניים מספר חברות משותפות שהתנהלו כחברות משפחתיות, וביניהן חברת ני-רח השקעות בע"מ (להלן: "החברה" ), אשר החזיקו במקרקעין שונים. בעלות המניות והדירקטורים היחידים בחברה היו המבקשת ורעייתו של המשיב. מאוחר יותר העבירה רעייתו של המשיב את אחזקותיה בחברה למשיב עצמו. מעבר להחזקה במקרקעין, לא עסקה החברה בפעילות שוטפת ולא העסיקה עובדים.
3.
משעלו היחסים בין המשיב וד"ר וינברג על שרטון, החליטו השניים על היפרדות עסקית. הטיפול האדמיניסטרטיבי בענייני החברה נותר בידיו של עו"ד וינברג, וניתן באמצעות המבקש 2, משרד עורכי הדין שבבעלותו (להלן: "משרד וינברג" ). דא עקא, שלטענת המשיב נהגו עו"ד וינברג והמבקשת בחברה כבשלהם, וניצלו את הטיפול האמור על מנת לחייב את החברה בהוצאות בלתי סבירות על חשבונו של המשיב, אשר הוצגו כחיובי שכר טרחה לטובת משרד וינברג. המשיב פנה לעו"ד וינברג, למשרד וינברג ולחברה, ודרש לקבל הסברים על ההוצאות האמורות; אך לא נענה.
4.
לאור האמור, דרש המשיב בגדרה של המרצת הפתיחה למסור לו, לצורך קיום חובותיו כדירקטור בחברה, את כל המידע העסקי והמסחרי הנוגע לענייני החברה, ובין היתר את ריכוז חובות שכר הטרחה הנטען בגין טיפול משפטי שניתן על-ידי משרד וינברג, הסכם שכר הטרחה, פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון ואסיפות בעלי המניות, דוחותיה הכספיים של החברה, וכן "כל מסמך ומידע הנוגע להוצאות השונות של החברה, וכן ביחס להליכים הקיימים הנוגעים לקרקעות השייכות לחברה, לרבות קידום הליכי בנייה, מכירה, אפשרויות ביצוע עסקאות, עסקאות שבוצעו, הפקעות ופיצויי הפקעה וכיוצא באלה" . במיוחד הפנה המבקש בסעיף 69 לבקשה למסמכים הקשורים לקרקע בבעלות החברה המצויה ברפידים, לרבות באשר למצבה התכנוני הנוכחי והעתידי.
5.
בדיון ביום 11.12.2014 הסכימו הצדדים על העברת המסמכים המבוקשים לידי המשיב. מפאת חשיבות הדברים להכרעה בבקשה שלפני, אביא את הדברים כלשונם, כפי שנכתב בפרוטוקול הדיון, שהוקלט ותוכתב (תומלל):
"פסק דין: טוב עשו הצדדים שהגיעו להסכמה ביחס לקבלת התובענה כמבוקש בה. התובענה מתייחסת למסמכים שהתבקשו על-ידי המבקש בסעיף 69 לבקשתו, והמשיבים הסכימו בגישתם לפנים משורת הדין, ובלא להודות בכל טענה וטענה של המבקש, להעביר את המסמכים לידי המבקש וזאת באמצעות העברתם ממשרד עו"ד, המשיב 2 לידי החברה, ניר רך [צ"ל ני-רח – נ' ס'] השקעות בע"מ כאשר החברה תעביר את המסמכים לידי המבקש.
...
עו"ד קסוטו:
רגע, גבירתי, נספח יב' רק. אני ממש מבקש שלא יהיה אחר כך אי הבנה.
כב' השופטת:
בכלל זה ולמען הסר [כך במקור – נ' ס'] יועברו מסמכים הנוגעים להליכים המשפטיים שנוהלו על-ידי החברה ושפורטו בנספח יב' לתשובה.
עו"ד קסוטו:
כל המסמכים.
כב' השופטת: ככל שהם קיימים בידי המשיבים או בידי החברה" .
הנה כי כן, פסק הדין קבע בבירור כי על החברה להעביר לידי המשיב את כל המסמכים הכלולים בסעיף 69 לבקשתו, וכן את כל המסמכים שנוגעים להליכים המשפטיים שנוהלו על-ידי החברה ושפורטו בנספח יב' לתשובת המבקשים – נספח שהוכן על-ידם ואשר כולל את תיאור המסמכים המצויים בידי החברה.
6.
ביום 22.3.2015 הגיש המשיב בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודה (להלן: "בקשת הבזיון הראשונה" ) בה טען כי המבקשים לא העבירו את כל המסמכים שהיה עליהם להעביר בהתאם לפסק הדין, ובכלל זה כל המסמכים הנוגעים לזכויות החברה בקרקע ברפידים. המשיב הטעים בבקשה כי עומדות לו טענות כבדות משקל בקשר עם להתנהלות החברה ביחס לקרקע זו ולמכירתה לחברה אחרת שבבעלותם הפרטית של בני הזוג וינברג, וממנה לצד שלישי, וכי על רקע זה אין לקבל את "העלמתם" של המסמכים הרלבנטיים מפניו. כמו כן הלין המשיב על כך שלא הועברו לו כל הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון ואסיפות בעלי המניות של החברה וכן תצהיר מאת המבקשים באשר למסמכים אשר אינם נמצאים בחזקתם או ברשותם, כפי שנקבע במסגרת פסק הדין.
7.
ביום 7.5.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיב. במסגרת ההחלטה דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה המסמכים הנוגעים לקרקע ברפידים נוספו לנספח יב' בשל "טעות פקידותית", וקבע כי פסק הדין מדבר בעד עצמו, וכי לא נקבעו בו סייגים ביחס למסמכים שיועברו. משכך, קבע בית המשפט, על המבקשים לפעול בהתאם לפסק הדין ולמלא את דרישותיו במלואן. נקבע עוד כי בשלב זה אין מקום לתת סעד מכוח הפקודה נגד המבקשים, "לאור האפשרות להבהיר פעם נוספת ואחרונה... באיזה אופן עליהם לפעול לצורך מימוש פסק הדין" .
8.
ברם, ביום 21.5.2015 הגיש המשיב בקשה נוספת מכוח הפקודה (להלן: "בקשת הבזיון השניה" ). בבקשה טען כי המבקשים מוסיפים וממאנים להעביר לידיו את המסמכים הנוגעים לעסקאות שונות (או ניסיונות לקידום עסקאות) הקשורות לנכסי החברה, ובייחוד באשר לקרקע ברפידים, בתואנה כי מדובר במסמכים שאינם נוגעים ל"הליכים משפטיים" שנוהלו על-ידי החברה. המשיב הוסיף וטען כי מדובר בהתנהלות סדרתית ועקבית של המבקשים, הגוררים רגליהם ועושים ככל שביכולתם על מנת לעכב ביצוע של החלטה שיפוטית שניתנה בהסכמה.
9.
לאחר דיון נוסף במעמד הצדדים, בו סירבו המבקשים להצעת בית המשפט להעברת המסמכים, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. בהחלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, קבע בית המשפט המחוזי כי הצדק עם המשיב בטענה כי המונח "הליכים משפטיים" אינו מכוון רק להליכים המתנהלים בבית משפט, אלא גם לפני גופים נוספים. מעבר לכך, קבע בית המשפט, נספח יב' שהוכן על-ידי המבקשים כולל הפניה מפורשת למסמכים אלה, ומכל מקום המסמכים האמורים נכללים גם במסגרת סעיף 69 להמרצת הפתיחה שהוגשה, שהאמור בו התקבל כזכור במלואו ללא סייג במסגרת פסק הדין. עוד נדחתה טענת המבקשים בדבר שיהוי בהגשת בקשת הבזיון השניה. לאור הטעמים האמורים קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשים להעביר את המסמכים האמורים לידי המשיב בתוך 20 יום; ועם זאת, אין מקום לחייבם בקנס בהתאם לפקודה בשלב זה.
10.
מכאן הבקשה דנן, בגדרה טוענים המבקשים כי במסגרת בקשת הבזיון הראשונה והשניה הרחיב המשיב ותיקן את המרצת הפתיחה שהוגשה, תוך עיוות פסק הדין המקורי שניתן בהסכמה. לטענתם, המרצת הפתיחה כולה נגעה למסמכים הקשורים להליכים משפטיים של החברה בלבד, ואילו המסמכים שבמחלוקת קשורים לתיקים פנים משרדיים שאינם מעניינו של המשיב. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתעלם מעקרון גמר המלאכה עת קם מכסאו, וכי למעשה הוא שב ונדרש לנושא ההתדיינות, תוך מתן פרשנות מחודשת לפסק הדין. המבקשים טוענים כי בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן סעד מכוח הפקודה, יש למעשה משום דחיית בקשת המשיב, ותחת זאת הרחבת פסק הדין, שנעשתה ללא הצדקה ובחוסר סמכות. מעבר לכך נטען גם כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי הריהי שגויה לגופו של עניין, ואינה תואמת את פסק הדין כלל ועיקר. לחלופין טוענים המבקשים כי אין ביכולתם להעביר את המסמכים המבוקשים שכן אֵלו מצויים תחת חיסיון עורך דין-לקוח.
11.
בד בבד עם הגשת הבקשה, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה על מסירת המסמכים לידי המשיב.
12.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.
13.
כידוע, מעניק סעיף 6 לפקודה סמכות לבית משפט
"לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על-ידם" . בפסקי דין רבים קבע בית משפט זה כי הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני, המצוי ב"אזור הדמדומים שבין המשפט האזרחי והפלילי" (רע"א 6858/14 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , פסקה 9 וההפניות שם (11.1.2015) (להלן: "עניין צדוק "); רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר – סנפיר תוכנה וייעוץ , פסקה 5 וההפניות שם (21.6.2012) (להלן: "עניין דנ-אל " )). לאור הפגיעה הקשה שעלולות להסב הסנקציות לפי הליך זה, נקבע כי ההיזקקות אליהן תֵעשה ככלל במשורה, ובלבד שאין בנמצא אמצעים פוגעניים פחות לאכיפת ההוראה השיפוטית הרלוונטית (עניין צדוק , שם). עוד נקבע, כי הליך זה הריהו צופה פני עתיד, אינו הליך עונשי, ומטרתו היחידה היא הבטחת הציות לצו השיפוטי. לאור זאת, פסק - הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד - משמעי. אין אוכפים מכוח הפקודה אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד (רע"א שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49, 60 (2004); רע"א 8008/12 וכטל נ' שטיגליץ , פסקה 5 (8.1.2013)).
14.
בענייננו, אינני רואה הצדקה לקבל את טענת המבקשים לפיה החלטת בית המשפט המחוזי מהווה פרשנות חדשה של פסק הדין. הסוגיה שבה הכריע בית המשפט המחוזי היתה האם בסירובם של המבקשים להעביר את המסמכים המבוקשים לידי המשיב יש משום הפרת פסק הדין, אם לאו. פסק הדין עצמו, שניתן בהסכמה, ברור לחלוטין וכולל במובהק הן את המסמכים שנכללו בסעיף 69 להמרצת הפתיחה, הן את אלו שנכללו בנספח יב' שצורף לתשובת המבקשים – בשניהם קיימת הפניה למסמכים הנוגעים לקרקעות החברה שברפידים ולעסקאות שנעשו בהן. לאור זאת, גם לו היינו מקבלים את טענתם הקלושה של המבקשים בדבר צמצום המסמכים הנוגעים לנספח יב' להליכים משפטיים המתנהלים בבית משפט בלבד, לא היה בכך כדי לסייע להם. די בכך על מנת לדחות את הבקשה. בהקשר זה אזכיר כי המבקשים היו יכולים להעלות אותן טענות גם באשר להחלטה בבקשת הבזיון הראשונה, ואולם הם לא עשו כן, וטעמם עמם.
15.
אין לקבל גם את טענת המבקשים לפיה בקשת המשיב נדחתה למעשה על-ידי בית המשפט המחוזי, משבחר שלא להעניק סעד קונקרטי. בית המשפט המחוזי עשה חסד עם המבקשים, כמצוות הפסיקה, ונתן להם אפשרות להיטיב את דרכיהם בטרם נקיטה באמצעים חמורים יותר. מכך שלא הוטלה סנקציה לפי הפקודה אין להסיק שלא היתה הפרה (השוו עניין דנ-אל , פסקה 6), או כי הדיון יצא מגדר הליך הבזיון לפי הפקודה. יוזכר כי בית המשפט המחוזי ציין כי ההחלטה שלא לחייב את המבקשים נעשית "בשלב זה" בלבד, מתוך התחשבות במבקשים, ומכאן משתמע באופן ברור כי לא נסגרה הדלת בפני נקיטה בסנקציות אלו, ככל שלא תבוצענה החלטותיו. הדברים מפורשים, ומוטב היה אפוא אלמלא היו טוענים המבקשים טענה זו.
16.
למקרא השתלשלות העניינים, קשה להשתחרר מן התחושה כי המבקשים עושים ככל שביכולתם על מנת להימנע מלמלא אחר פסק הדין שניתן בהסכמתם. לאור האמור, הבקשה נדחית.
17.
משנדחתה בקשת הרשות לערער, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. משלא נתבקשה תגובה מאת המשיב אמנע מפסיקת הוצאות לטובתו. בנסיבות, אני שוקל הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. המבקשים יוכלו להתייחס לעניין זה בהודעה שתוגש בתוך שבוע-ימים.
ניתנה היום, כ"ד בתשרי התשע"ו (7.10.2015).
ש ו פ ט