רע"א 645/01 עבד חג'אג'רה נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות אינוס, הדחה בחקירה והסתייעות ברכב לביצוע עבירת-מין, נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי קיימות ראיות לכאורה המוכיחות ביצועה של עבירת אינוס, בעוצמה המספקת למעצר.

בערר שבפניי אין חולק, כי אומנם מספיקה התשתית הראייתית שהציגה התביעה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, וכי תשתית זו אף מקימה עילת-מעצר. אלא שטענת העורר היא, כי ניתן היה להסתפק בנסיבות המקרה ולאור עברו הנקי בחלופת-מעצר.

בא-כוח העורר הטעים, כי לא היה שימוש בכוח, וכי לפיכך לא עבר אל כתפי העורר הנטל להזים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים).

בפתח הדברים רואה אני להדגיש, כי יש לדחות את טענתו האחרונה של הסניגור. שכן, האינוס נמנה על-פי טיבו עם עבירות המבוצעות באכזריות, ועל-כן כל עבירת אינוס כלולה בקטגוריית העבירות המפורטת בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. מכאן, שלגבי נאשם המואשם בעבירה זו מתקיימת החזקה בדבר תחולת עילת המסוכנות, אלא אם הוכיח אחרת (ראו את דברי השופט מישאל חשין בבש"פ 5612/98 דיאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בענייננו, מן העובדות המפורטות בכתב-האישום עולה, כי העורר קיבל על עצמו להסיע בשעות-הלילה המאוחרות את המתלוננת, שלא חשה בטוב, מבית חברתה אל מקום מגוריה, כי סטה מדרכו אל אזור חשוך, איים על המתלוננת כי אם לא תיאות להתמסר לו יוכל הוא לירות בראשה ולוודא שאף לא ימצאו את גופתה, ובנסיבות אלה בעל אותה בניגוד להסכמתה.

עבירת האינוס, כשלעצמה, מקימה את חזקת המסוכנות. אך גם פרטי המקרה מלמדים על התנהגותו האכזרית של העורר. בית-המשפט המחוזי קבע כי העורר לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות, ואני מסכימה עמו.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.