פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6469/11
לפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקש:
דוד בבאי
נ ג ד
המשיבים:
1. אמינות מוקד ארצי (1978) בע"מ ואח'
2. עו"ד שאול קוטלר
3. עו"ד ארז חבר
4. חברת השמירה טכנולוגות מיגון (1971) בע"מ
5. כונס הנכסים הרשמי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביבי-יפו בפר"ק 2940-09 מיום 21.7.11 שניתנה ע"י כב'
השופטת ורדה אלשייך
בשם המבקש:
עו"ד ברק רון
בשם המשיבה 4:
עו"ד יעקב שרעבי
החלטה
1.
בגדרו של הליך פירוק של חברה טען המבקש, כי עומדת לו זכות עיכבון לגבי נכסים של החברה. המבקש היה בעל השליטה בחברה עובר למתן צו הפירוק. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) דחה את הבקשה להכיר בזכות העיכבון. עם דחיית הבקשה חוייב המבקש בתשלום שכר טרחה בסך 35,000 ש"ח לטובת כל אחד מבין שלושה משיבים בהליך דשם. שניים מבין השלושה הם המנהלים המיוחדים של החברה, המשיבים 2 ו-3 דכאן (להלן – המנהלים המיוחדים). המשיבה 4 דכאן (להלן – המשיבה) רכשה את נכסיה של החברה בפירוק. בבקשת רשות הערעור מלין המבקש על ההחלטה שלא להכיר בזכות העיכבון לה הוא טען ובחיובו בשכר טרחה בסכום מצטבר של 105,000 ש"ח.
2.
ביום 24.10.11 החלטתי לדחות את הבקשה לרשות ערעור ככל שמדובר בטענות נגד המנהלים המיוחדים. באותה החלטה ציינתי, כי טענותיו של המערער בנושא העיכבון הוצגו "לתפארת המליצה" וכי טרונייתו העיקרית נוגעת לחיובו בשכר טרחה בסכום הנזכר. ביקשתי תשובה רק מן המשיבה וזאת אך לעניין שכר הטרחה שנפסק לזכותה. ביקשתי תשובה נוכח טענתו של המבקש, כי המשיבה הייתה למעשה בגדר משיבה פורמלית במסגרת הבקשה שהגיש לבית משפט קמא להכיר בזכות העיכבון שלו. לפי הטענה, אישר בית המשפט המחוזי את מכר נכסי החברה עובר להגשת בקשתו שלו, כך שהשאלה האמיתית הייתה האם המבקש זכאי לקבל את התמורה ששילמה המשיבה. במלים אחרות, נטען כי המשיבה לא הייתה נפגעת בשום מקרה מקבלת בקשתו של המבקש לעניין הכרה בזכות העיכבון, שכן ההתייחסות המעשית לא הייתה עוד לגבי הנכסים אלא לגבי תמורתם. מכאן הטענה שהמשיבה הייתה בבחינת משיב פורמלי ועל כן לא הייתה הצדקה לחייב את המבקש בהוצאות לזכותה.
3.
אין בידי לקבל את טענתו של המבקש. אכן, בית משפט קמא אישר את מכירת הנכסים למשיבה ביום 15.7.2010 וביום 21.7.2010 שילמה המשיבה את התמורה. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה ביום 3.8.2010. בבקשה עתר המבקש, בין השאר, לצו על פי צד אחד האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה במיטלטלין שרכשה והמחייבה להשיב את המיטלטלין שקיבלה לחזקתה. הסעדים שנתבקשו לא התייחסו לתמורת המכר אלא לנכסים שרכשה המשיבה. משמע, המשיבה הייתה עלולה להיפגע ממתן הסעדים להם עתר המבקש בבית משפט קמא. ברור, על כן, שלא ניתן לתאר את המשיבה כבעל דין פורמלי בהליך בו פתח המבקש. לפיכך, צדק בית משפט קמא משפסק שכר טרחה לזכות המשיבה.
4.
אשר לשיעורו של שכר הטרחה: אף אם אניח שמדובר בשכר גבוה יחסית, הרי אין כל בסיס להתערבות של ערכאת הערעור. הכלל הוא שערכאת הערעור תתערב בנושא שכר הטרחה שנפסק בערכאה הדיונית, כולל בנושא שיעורו, רק במקרים חריגים (ראו למשל, ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ , פ"ד מז(5) 114, 131 (1992)). המקרה דנא אינו בא בגדר המקרים החריגים.
5.
אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה. המבקש יישא בשכר טרחה לזכות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, א' בכסלו התשע"ב (27.11.2011).
ש ו פ ט