רע"א 6477/14 אמל אבו דעוף נ. עסמת דיאב

א.

שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (השופטת ד' סלע ) בע"א 62012-10-13 מיום 30.8.14, בו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת פ' לוקיץ ) בת"א 1816-04 מיום 28.8.13, במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום

נדחתה תביעתו של המשיב לפיצוי כספי בגין נזק שנגרם לו מקניית רכב משומש אשר שלדתו זויפה והורד מהכביש; וכאמור קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור.

רקע והליכים קודמים

ב.

ביום ה-3.6.03 ביצע המשיב עסקת חליפין, במסגרתה רכש רכב מסוג מאזדה (להלן הרכב המזויף ), תמורת מסירת הרכב שהיה בחזקתו (אופל אסטרה) והוספה של 9,000 ₪; 7,000 ש"ח במזומן ושתי המחאות, שלא נפרעו, בסך 1,000 ₪ כל אחת. את עסקת החליפין ביצע בפועל מול מר פריד עלי פאעור (המבקש בבקשת רשות ערעור רע"א 6482/14, להלן המבקש ), אולם את העברת הבעלות ביצע מול אמל אבו דעוף (המבקשת בבקשת רשות ערעור רע"א 6477/14, להלן המבקשת ), שכן במועד הרכישה היתה היא רשומה כבעלת הרכב. ב-30.6.03, משפקדו שוטרים את ביתו על מנת להחרים את רכבו, גילה המשיב כי לרכב שקנה שלדה מזויפת. לאחר שישה חודשים בהם לא הצליחה המשטרה למצוא את בעליו של הרכב המזויף, הוחזר הרכב למשיב, אך נאסר עליו להעלותו חזרה על הכביש. המשיב ביקש להיפרע ממי שגרמו לנזקיו.

ג.

תחילה הגיש המשיב תביעה בסדר דין מהיר, שלאחר מכן הועברה לסדר דין רגיל, כנגד המבקשת, בתור הבעלים הרשום של הרכב. בכתב ההגנה טענה המבקשת כי אין יריבות משפטית בינה ובין המשיב, משמעולם לא התקיימה ביניהם עסקת חליפין או מסירה. לטענתה קנתה את הרכב ב-18.12.03 ממר דיאב עכריה מחמוד (להלן עכריה ) מבלי לדעת כי מדובר ברכב מזויף. כעבור מספר חודשים החליטה למכור את רכבה, עדיין מבלי לדעת על אודות הזיוף, והיא עשתה זו במסגרת עסקת חליפין עם המבקש, כאשר בתמורה למסירת הרכב המזויף ובתוספת תשלום במזומן, קיבלה רכב מסוג מאזדה שנת 2000. עוד ציינה המבקשת כי השהתה את ביצוע העברת הבעלות ברכב המזויף, לבקשת המבקש, אשר רצה לצמצם את מספר "הידיים" שיעבור הרכב עד אשר יימצא לו קונה. לבסוף, ציינה המבקשת כי נאמר לה על ידי המבקש כי הוא מכר את הרכב המזויף לאמל סגייר (להלן סגייר ), בעל מגרש לרכישה ומכירה של כלי רכב בירכא, והוא אשר מכר את הרכב המזויף למשיב.

ד.

משהוגש כתב ההגנה של המבקשת, ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את סגייר כנתבע נוסף. התיקון אושר והמשיב הגיש כתב תביעה מתוקן בו טען כי קנה את הרכב מהמבקשת ומסגייר גם יחד. בכתב ההגנה שהוגש על ידי סגייר נטען כי אין כל יריבות משפטית בינו למשיב, שכן בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה, לא היה בעליו של מגרש מכוניות ולא עסק בסחר במכוניות.

ה.

משנקבע התיק להוכחות, הוגש תצהיר נוסף על ידי המשיב והוא אף עלה להעיד בעצמו. במהלך עדותו נתגלתה תמונה, לפיה הדמות המרכזית שניהלה מול המשיב את עסקת החליפין היא המבקש; הוא, עת טיפל ברכבו הקודם של המשיב, סיפר לו על הרכב שנתברר לימים כמזויף, העיד על אמינות המבקשת כבעלת הרכב, לקח את המשיב למגרש הרכבים של סגייר על מנת להראות לו את הרכב, התווה את פרטי העסקה, ואף מסר בפועל את הרכב למשיב. בתום עדותו ביקש המשיב לתקן את כתב התביעה, בשלישית, ולצרף את המבקש ואת עכריה (אשר מכר את הרכב המזויף למבקשת) כנתבעים נוספים. בקשה זו אושרה. כן, הסכים המבקש לדחיית התביעה נגד סגייר. בתגובה, הגיש המבקש כתב הגנה, בו טען כי לאחר שקנה את הרכב מהמבקשת ומכרו לסגייר, תפקידו היחידי בעסקת מכירת הרכב המזויף למשיב, היה לתווך בינו לבין סגייר. עוד טען כי לא ידע על היות הרכב מזויף, ופעל בתום לב ובנקיון כפיים בהתאם לתקנת השוק.

ו.

בית משפט השלום דחה את תביעת המשיב, משמצא כי לא הצליח להרים את נטל הראיה ביחס לחבות כלשהי של מי מהנתבעים כלפיו. תחילה, קבע בית המשפט כי דין התביעה כלפי עכריה להידחות, זאת בנימוק שלא התקיים קשר ישיר בינו למשיב; נקבע כי התחנות אשר עבר הרכב, מאז יצא מידי של עכריה ועד אשר הגיע לידיו של המשיב, מנתקות את אחריותו של עכריה לכל נזק שנגרם למשיב. עניין זה התוסף, על פי קביעת בית המשפט, לעובדה שהמשיב לא הוכיח כי עכריה ידע על היות הרכב מזויף עת מכרו למבקשת. עוד קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות גם כלפי המבקשת; זאת, אף שקבע כי לא נקטה בזהירות המספקת שעה שרכשה את הרכב מעכריה. בית המשפט הכריע, כי המשיב לא הצליח להוכיח שהמבקשת ידעה, במועד מכירת הרכב, על הזיוף, וממילא עבר הרכב תחנה נוספת לפני שהגיע לידיו של המשיב. לבסוף, דחה בית המשפט אף את התביעה ביחס למבקש, משמצא כי לא הוכח שפעל ברשלנות או שיצר מצג שווא מטעה בכוונה תחילה או ברשלנות. משכך, חייב בית המשפט את המשיב בהוצאות המבקשת בסך 3,000 ₪, ובהוצאות עכריה בסך 2,000 ₪. לטובת המבקש לא נפסקו הוצאות.

ז.

על פסק דין זה עירער המשיב לבית המשפט המחוזי, וערעורו נתקבל חלקית. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב עמד בנטל שנדרש ממנו והוכיח כי המבקש והמבקשת נהגו כלפיו בחוסר תום לב ובכך היו שותפים ליצירת הסיכון שהתממש. בית המשפט קבע שהמבקש והמבקשת לא מסרו למשיב את האמת כולה ויצרו כלפיו מצגי שווא שונים, ומשכך אין עומדת להם תקנת השוק. בין היתר ציין בית המשפט את מצג השווא שיצרה המבקשת משנפגשה עם המשיב בתיווכו של המבקש, מבלי לציין בפניו שבפועל היא כבר אינה בעלת הרכב. כן, ציין בית המשפט את מצג השווא שיצר המבקש, כאשר אף שקנה את הרכב מן המבקשת ולטענתו אף מכר אותו לסגייר, המשיך להציג את המבקשת בפני המשיב כבעלת הרכב. ביחס לעכריה דחה בית המשפט את הערעור, משקבע כי אין יריבות משפטית ביניהם. עוד קבע בית המשפט כי גם למשיב אחריות לסיכון שנגרם ולנזק, משבחר שלא לבדוק את הרכב במכון בדיקה. משכך, חילק בית המשפט את האחריות לנזק באופן שווה בין המשיב, המבקשת והמבקש. לעניין גובה הנזק העריך בית המשפט כי הוא עומד על 41,770 ₪. זאת לאחר שקיזז מסכום השווי של הרכב שנקבע על פי חוות דעת שמאי (39,770 ₪) בתוספת המזומן ששולם למבקש (7,000 ₪), את הסכום המוערך של שווי שרידי הרכב המזויף אשר נשארו אצל המשיב (5,000 ₪). לפיכך, קבע כי המבקש והמבקשת חייבים למשיב ביחד ולחוד סכום של 27,844 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ביחס לפסיקת ההוצאות קבע בית המשפט כי המבקש והמבקשת ישאו כל אחד בהוצאות המשיב על סך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

בקשות רשות הערעור

ח.

כלפי פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו. בבקשת רשות הערעור מטעמה של המבקשת (רע"א 6477/14) נטען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בממצאי העובדה של בית משפט השלום, זאת אף שאין מדובר במקרה חריג או קיצוני המצדיק התערבות מעין זו. עוד נטען כי פסק דין זה עושה עמה אי צדק ואף גורם עיוות דין, שכן ברור כי לא מכרה את הרכב המזויף למשיב ואף לא הייתה שותפה למעשה זה בכל צורה שהיא. עוד טענה המבקשת, כי לא נכון היה לדחות את ערעור המשיב כלפי עכריה מחוסר יריבות, שכן ידוע כי הרכב הגיע במקור ממנו; זאת ביחוד משבחר עכריה שלא להגיש עיקרי טיעון ולא התייצב לדיון. לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט עת העריך לא נכונה ובצמצום את הסכום שיש לקזז מנזקו של המשיב, בשל העובדה שהרכב המזויף נשאר בחזקתו. לטענת המבקשת היה על בית המשפט לבסס את קביעת ערכם של שרידי הרכב המזויף באמצעות נתונים מדויקים ולא בשערוך.

ט.

בבקשת רשות הערעור השניה, שהוגשה מטעם המבקש (רע"א 6482/14), נטען כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע כי בענייננו מדובר בסוג המקרים החריגים, בהם מוצדק שערכאת הערעור תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, וכשפעל בהתאם והתערב. עוד נטענו טענות שונות ביחס לקביעות העובדתיות הספציפיות שבפסק הדין; בין היתר, ששגה בית המשפט כשקבע כי המבקש פעל בחוסר תום לב, משקבע כי המשיב קנה את הרכב המזויף מן המבקש. נטען גם כי אי גילוי פרטים שונים על ידי המשיב, יורד לשורשו של העניין ולכן עולה גם כן לכדי חוסר תום לב. לבסוף, טוען המבקש כי היה על בית המשפט לקבל את הערעור ביחס לעכריה, וכי היה עליו לקבוע את ערך שרידי הרכב המזויף באמצעות מידע מבוסס. לבסוף, נטען כי טעה בית המשפט משהשית על המבקש הוצאות שכר טרחה בגובה של 10,000 ₪, ושחייב גם את המבקשת בסכום זהה. לטענת המבקש חיוב כולל בסכום של 20,000 ₪ הוא גבוה מאוד לתביעה מעין זו.

הכרעה

י.

לאחר עיון בשתי בקשות רשות הערעור לא ראיתי מקום להיעתר להן. רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית, או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך ומצדיקה בירור שיפוטי נוסף, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור. בנידון דידן, המשותף לרוב הטענות המועלות בשתי בקשות רשות הערעור הוא ניסיון לחלוק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת ערעור נוטה להתערב באלה, קל וחומר כאשר הטענות אינן חורגות מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, ובגלגול שלישי (ראו רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך

(1999)). בנוסף, אף שבית המשפט המחוזי שינה מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי; לעניין זה נקבע זה מכבר בפסיקה כי "תפקידה של ערכאת הערעור הינו לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית ונתונה לה בעניין זה סמכות רחבה, ובוודאי שאין לקבוע כלל גורף לפיו בכל פעם שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה ומתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי" (רע"א 272/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרץ , פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (2013); ראו גם רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (2004)). לפיכך, גם אם ניתן להבין את אי הנחת של המבקש והמבקשת נוכח השינוי שחל בין שני בתי המשפט הקודמים, אין בכך כדי להצדיק התערבות בגלגול שלישי (ראו ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2), תשס"ח-2008, 213).

יא.

איני נעתר איפוא לשתי הבקשות.