רע"א 6481/04 טובית דרור חב' לנכסים בע"מ נ. דעת נכסים והשקעות בע"מ

בין המבקשת ובין המשיבים נרקמו קשרים לשם בניית פרוייקט ב"בית אדגר" בפתח-תקווה (להלן: הפרויקט), במסגרתו הוקצתה יחידה למבקשת, כמו גם למשיבים, כשבהתאם להסכם שנחתם ביניהם (להלן: ההסכם), גודל כל אחת מן היחידות שהוקצו למשתתפים בפרויקט עמדה ביחס ישיר לסכום אותו השקיעו בפרויקט.

על רקע מחלוקת שנתגלעה בין המבקשת והמשיבים ביחס לגודלה של היחידה שהוקצתה להם, פעלו הצדדים על-פי האמור בסעיף 13 בהסכם ופנו לבורר (להלן: הבורר), אשר בהתאם להסכם פטור היה מהוראות הדין המהותי, מכללי הראיות ומסדרי הדין הנהוגים בישראל. עוד הוחלט, כי לצורך הכרעתו, ימנה הבורר שמאי מוסמך.

לאחר שנתן הבורר את פסק הבוררות, פנתה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לבטלו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שטרסנוב) קיבל את טענת המבקשת, לפיה נפל פגם בהליך הבוררות וביטל את פסק הבוררות בקובעו, כי לא הוצגו בפני השמאי כל התוכניות הרלוואנטיות ומשכך נמנע מהמבקשת להציג את מלוא ראיותיה בפניו. לאור זאת החזיר בית-המשפט את הדיון בעניין לבורר, כדי שייתן פסק-בוררות מתוקן, לאחר שכל החומר הדרוש יימסר לשמאי.

לאחר שהציג השמאי חוות-דעת משלימה, נתן הבורר, ביום 1.5.2003 פסק-בוררות מתוקן (להלן: פסק הבוררות). שני הצדדים הגישו לבורר בקשות לתיקון נוסף של פסק הבוררות, אולם כולן נדחו על-ידו.

ביום 6.7.2003 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה לביטול פסק הבוררות, בטענה שהבורר חרג מסמכויותיו, בכך שפסק בניגוד לחוות דעתו של השמאי. כן ביקשה המבקשת להגיש ראיות נוספות, אשר לטענתה לא היו ידועות לה בזמן הבוררות.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון) דחה את הבקשה לביטול פסק-הבוררות בפסק-דינו מיום 3.6.2004 ואישר את פסק הבוררות. במסגרת פסק-הדין, דחה בית-המשפט את בקשתה של המבקשת להציג ראיות נוספות, שכן היה עליה להציג ראיות אלו עוד במהלך הבוררות. כן קבע בית-המשפט, כי הבורר לא היה מחויב לפעול לפי חוות דעתו של השמאי, אלא רק להסתייע בה לשם גיבוש הכרעתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזרת המבקשת על הטענות אותן העלתה בפני בית-המשפט המחוזי, בטענה, כי בית-המשפט המחוזי לא ענה בנימוקיו על טענותיה בבקשה.

מנגד טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות, שכן אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיה של הפרשה, בהתאם להלכת רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (להלן: חניון

חיפה ).

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין שניתן בבקשה לביטול פסק-בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עקרוני החורג מתחום עניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בע"מ בנין ושוברי גלים נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם)).

במקרה שלפנינו, המבקשת אף לא ביקשה לטעון, כי יש בבקשתה למתן רשות ערעור משום חשיבות עקרונית, החורגת מהעניין הפרטי בינה לבין המשיבים. בטענתה, כי נימוקיו של בית-המשפט המחוזי אינם מספקים, למעשה מבקשת המבקשת, כי נדון מחדש בקביעות אליהן הגיע בית-המשפט המחוזי. המבקשת מבקשת, כי נשב כערכאת ערעור נוספת על פסק הבוררות, מבלי שתצביע על החשיבות העקרונית הטמונה בו, אשר תצדיק דיון בנסיבות המקרה בפני ערכאה שלישית, בהתאם להלכת חניון חיפה .

מעבר לדרוש יצוין גם, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. משפטרו הצדדים בהסכם ביניהם את הבורר מכללי הדין המהותי ומכללי סדרי הדין, מנועה המבקשת מלטעון לחוסר סמכות של הבורר אשר פסק בהתאם לשיקול-דעתו העצמאי ושלא בהתאם לכללים הראייתיים הנהוגים בפני בית-המשפט (ראו סמדר אוטלונגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005), בעמ' 1018-1019).

בדומה, אין לקבל את טענת המבקשת, לפיה היה על הבורר לקבל את חוות-דעתו של השמאי. כפי שציין בצדק בית-המשפט המחוזי, חובה על הבורר להפעיל את שיקול-דעתו העצמאי לשם הכרעתו והוא מנוע מלכוף לשם כך את שיקול-דעתו לשיקול-דעתו של השמאי הממונה על-ידיו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסכום של 7,500 ש"ח.