רע"א 6516/11יניב אלקסלסי נ. מערכת מתחתנים הוצאה לאור בע''מ

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' סגן הנשיא ג' גינת ) מיום 9.6.2011 בע"א 1341/09, שקיבל באופן חלקי בלבד את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופט א' שוורץ ) מיום 9.12.2008, אשר קיבל את תביעתה של המשיבה כנגד המבקש במרביתה.

2.

המשיבה הגישה כנגד המבקש וכנגד חברה שבבעלותו תביעה לתשלום סכום של 14,866 ₪ בגין אספקת שירותי פרסום והפקה. בית משפט השלום קיבל את התביעה, וקבע ששני הנתבעים חבים יחד ולחוד בתשלום החוב. באשר לשיעור החוב, נקבע שיש לנכות ממנו סכום של 2,500 ₪ שהמשיבה הודתה שהיה עליה לנכות, וכן סכום נוסף של 1,500 ₪ המבוסס על עלויות הפקה שלא בוצעו. על כן, בית משפט השלום חייב את המבקש לשלם למשיבה סכום של 10,866 ₪ וכן הוצאות דיון בסך 2,000 ₪.

המבקש ערער בבית המשפט המחוזי על חיובו. במסגרת הערעור, המבקש ייצג את עצמו, והמשיבה כלל לא התייצבה לדיון. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו שדין הערעור להידחות ככל הנוגע לחיובו האישי של המבקש. עם זאת, נקבע, היה על בית משפט השלום להפחית סכום נוסף בגין פרסום חלקי בלבד באתר האינטרנט. בית המשפט המחוזי בחר להימנע מהחזרת התיק לבית משפט השלום לקביעת הסכום הנוסף שיש לנכות, וזאת בשל ההוצאות הרבות הכרוכות בכך, הסכומים הנמוכים בהם מדובר ואי-התייצבותה של המשיבה בערעור. על כן, בית המשפט החליט להפחית סך של 2,000 ₪ מהסכום שנפסק לטובת המשיבה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי "המשיבה לא התייצבה לדיון בערעור, הגם שהוזמנה והגם שהדיון נדחה כדי לאפשר הזמנתה פעם נוספת. בנסיבות אלה אינני עושה צו בדבר הוצאות בערעור". מכאן הבקשה שלפניי.

3.

טענותיו של המבקש נוגעות בעיקרן לתוצאות אי-התייצבותה של המשיבה בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי. לדבריו, בכך שבית המשפט המחוזי אימץ ברובה את עמדת המשיבה, על אף אי-נוכחותה בדיון, הוא הפך עצמו לפרקליט של צד במשפט. המבקש גורס כי התנהגותה של המשיבה מחייבת הפעלת סנקציה נגדה, וסנקציה זו צריכה להיות קבלת הערעור, "וזאת מעקרון תום הלב ומכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". עוד הסביר המבקש, שבכך שהמשיבה, שזכתה בתביעתה בבית משפט השלום, לא התייצבה לדיון בערעור, היא זנחה את תביעתה. המבקש מוסיף וטוען, שאימוץ פסיקת בית המשפט המחוזי יהווה שלילה של זכות הערעור. לצד זאת חוזר המבקש על הטענות שטען בבית המשפט המחוזי לגופו של עניין, לפיהן פסיקת בית משפט השלום בטעות יסודה, הן באשר להטלת חיוב אישי עליו והן באשר לניכוי שראוי היה לנכות מסכום התביעה.

4.

לאחר עיון בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, בבקשה ובנימוקיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, באשר היא איננה מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים באופן המצדיק דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה.

באשר לאי-התייצבותה של המשיבה לדיון בבית המשפט המחוזי, אכן מדובר בהתנהגות שאינה ראויה. ברם, מחוקק המשנה נתן דעתו להשלכות הראויות להתנהלות כעין זו, וקבע כללים ברורים בנושא. כאמור בתקנה 450 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

"התייצב המערער, ואילו המשיב לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יידחה למועד אחר, כפי שיחליט בית המשפט".

עינינו הרואות, שהתקנה איננה מציבה אפשרות של קבלת

ה ערעור. התקנה מאפשרת לבית המשפט שלערעור לבחור בין דחיית הדיון למועד אחר לבין בירור של הערעור במעמד צד אחד. לשם השוואה, כאשר מדובר בהליך דיוני (ולא ערעורי) בבית משפט לתביעות קטנות, תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 קובעת את הכלל הבא:

"התייצב התובע והנתבע לא התייצב - יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה, ובלבד שהתובע הצהיר בפני בית המשפט על אמיתות האמור בכתב תביעתו".

במקרה זה, כאשר יוזם ההליך התייצב לדיון והצד שכנגד לא התייצב, התקנות קובעות שניתן לתת פסק דין על סמך כתב הטענות של המתייצב ובלבד שהצהיר על אמיתות האמור בו. גם במקרה זה, כפי שהבהירה הפסיקה זה לא מכבר (רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ , 16.11.2011), "לבית המשפט לתביעות קטנות שיקול דעת מלא באשר לקביעת המסקנות המשפטיות והסעדים הנובעים מעובדות כתב התביעה".

דוגמה אחרת, הקרובה לכאורה יותר לענייננו, היא מצב שבו המערער אינו מתייצב לדיון. במצב זה מעניקה תקנה 450 הנ"ל אפשרות פעולה נוספת לבית המשפט (מלבד דחיית הדיון או בירור הערעור), והיא להורות על מחיקת הערעור.

אולם, בענייננו – מצב בו רק המערער מתייצב – נמנע מחוקק המשנה מהצבת כלל לפיו עצם אי-התייצבות הצד שכנגד תביא לכך שהצד המתייצב יזכה במבוקשו, כפי שעשוי לקרות בדוגמאות שהובאו. מהי הסיבה לכך?

5.

בית משפט שלערעור מעניק משקל לעובדה הדיונית שערכאה אחרת פסקה את הדין לגופו וקבעה ממצאים עובדתיים ומשפטיים. במציאות זו ישנו כביכול צד שלישי, והוא פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט קמא. קבלת הערעור משמעה שבית המשפט טעה במובן זה או אחר. בראייה זו, אין לבטל את פסק הדין אך בשל כך שהמשיב לא התייצב. שונים פני הדברים כאשר המערער לא התייצב. או אז יש מעין ויתור על ההליך, וניתן להורות על מחיקת פסק הדין בשל נתון זה. בראייה רחבה יותר, עולה נימוק נוסף שמאבחן בין אי-התייצבות צד אחד לעומת צד אחר. אף אם מדובר בתובע שמגיש את תביעתו לפני ערכאה מבררת רגילה – לאמור, טרם ניתן פסק דין – בית המשפט לא ייעתר לתביעה באופן אוטומטי רק מפני שהנתבע לא התייצב. לעומת זאת, תובע שלא התייצב עשוי להביא למחיקת ההליך ללא בירורו בשל אי-התייצבותו. ההבדל הוא בכך שהתובע מבקש שבית המשפט יפסוק בעניינו ויביע את דעתו אם יש לחייב את הנתבע בסעד המבוקש בכתב התביעה. או אז בית המשפט המברר חייב לברר, על פי הכלל: "רשאי התובע להוכיח את תביעתו, עד כמה שחובת הראיה עליו" (תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). לעומת זאת, אי-התייצבות התובע תביא למחיקת ההליך, מפני שהגורם היוזם – התובע אשר הזמין את הנתבע לדין – לא התייצב, ובכך וויתר על תביעתו. זוהי החלטה שהינה טכנית במהותה, בניגוד למצב שבו התובע מבקש להיעתר לתביעתו כאשר הנתבע לא התייצב.

בענייננו, המשיבה בערעור היא שלא התייצבה. בית המשפט המחוזי האזין לטענותיו של המערער, ובחן את ערעורו לגופו כפי שהדין מחייב. בהכרעתו לא נפלה כל טעות, ובוודאי שלא כזו המצדיקה התערבות בגלגול שלישי.

6.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.