רע"א 6522/05 דר' דוד בן צבי נ. ישראל ואביבה גלברג

בחנתי את הבקשה לעיון חוזר ולא מצאתי לה כל יסוד. הבקשה המקורית לרשות ערעור הופנתה כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' דותן) בו נדחה ערעור על החלטתו של כבוד הרשם של בית המשפט המחוזי (ש' ברוך). בהחלטתו כל כבוד הרשם נקבע, כי על המבקש להפקיד ערובה להוצאות בסך 50,000 ש"ח. מתברר, כי המבקש לא הפקיד את הערובה ולפיכך הורה כבוד הרשם על דחיית התובענה שהגיש המבקש. משמע, ניתן פסק דין לחובת המבקש. משכך, ההחלטה בעניין חובת ההפקדה של הערובה נבלעה בפסק הדין. לפיכך, לא ניתן היה עוד לערער על החלטתו של כבוד הרשם בפני שופט של בית המשפט המחוזי. ההליך הנכון, מעת שניתן פסק דין על ידי כבוד הרשם, היה הגשתו של ערעור לבית משפט זה, אשר בגדרו ניתן היה לתקוף את ההחלטה בעניין הערובה (ע"א 331/89

השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים, פ"ד מה(1) 871). מכך עולה שצדק בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בפסק דינו בו דחה את הערעור בשל הטעם הנזכר. על כן, אין כלל צורך להידרש לטעם הנוסף שצויין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והוא, כי הערעור על החלטת כבוד הרשם הוגש באיחור.

המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל, היא כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות וכך הנני מחליט.