רע"א 66/00 אבי אשכנזי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 40342/99) ביחד עם חמישה אחרים. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של מסחר ברכב גנוב, שינוי זהות רכב, זיוף מסמכים, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה. על פי כתב האישום, העורר והנאשמים האחרים עסקו בכנופיה בגניבות כלי רכב. אחד מחברי הכנופיה היה מחפש ברחוב מכונית דומה למכונית שנגנבה ורושם לפניו את מספר המכונית. בהתאם למספר זה היו חברי הכנופיה מכינים מסמכים מזויפים למכונית הגנובה כדי לאפשר את מכירתה. לצורך זה, העורר החזיק בביתו מסמכים רשמיים ריקים (תעודות זהות, רשיונות לכלי רכב, חותמות של בנק המזרחי, רשיונות נהיגה, וכיו"ב) ביודעו כי הושגו בעוון. במועדים בלתי ידועים קיבל העורר לידיו כלי רכב שנגנבו, זייף עבורם מסמכים רשמיים, סייע בהכנת לוחיות זיהוי מזויפות ומכר את כלי הרכב הגנובים.

בית המשפט המחוזי החליט לשחרר מן המעצר שניים מן הנאשמים. אך המדינה הגישה ערר על החלטה זאת (בש"פ 6158/99) לבית משפט זה. השופט אור קיבל את הערר והורה לעצור את שני הנאשמים עד תום ההליכים.

לאחר מכן, ביום 29.11.99, החליט בית המשפט המחוזי (השופט צ' הרטל) לעצור את העורר, ושניים אחרים, עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בית המשפט נימק את החלטתו, ככל שהדבר נוגע לעורר שלפנינו, כלהלן:

"ב"כ [העורר] מודה בתשתית ראייתית . אולם הוא טוען לאי קיום עילת מסוכנות בשל העובדה שמדובר בעבירת רכוש.

לצערי, דעתי אינה עולה בקנה אחד עם טיעוניי ההגנה, ולמרות העובדה שאכן מדובר בעבירות רכוש, הרי שגם עבירות רכוש עלולות לשאת אופי מסוכן ולהקים עילת מעצר בנסיבות מסויימות...

עברו הפלילי העשיר של ה[עורר], העובדה שלחובתו נזקפים עונשים רבים שלא הרתיעוהו מלבצע עבירות רבות נוספות והחלטתו החד-משמעית של כב' השופט אור לגבי שני נאשמים אחרים המואשמים בעבירות ובנסיבות דומות ביותר מנחים אותי למסקנה, כי יש לעצור גם את ה[עורר] עד תום ההליכים המשפטיים נגדו".

ביום 20.12.99 הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר "לאור החמרה במצבו הבריאותי ולאור טעויות שבעובדה שנפלו בהחלטת בית המשפט" על מעצרו של העורר. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו מתייחס בית המשפט לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם העורר וקובע כי אין באמור בה כדי להצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר כל עוד ניתן לטפל בבעיות אלה בבית המעצר. אשר לטעויות אשר נפלו, לטענת העורר, בהחלטת בית המשפט בדבר מעצרו של העורר, קובע בית המשפט כדלקמן:

"ב"כ ה[עורר] וכן ה[עורר] עצמו הסכימו לתשתית ראייתית לפחות בכל האמור לעבירות השבל"ר. ומשכך אירע הרי המסקנה כי כתבי האישום השונים המתייחסים הן ל[עורר] והן לשותפיו לכתב האישום, מגוללים מקרים של עבירות רכוש מתחכמות הנושאות איתם לא פעם אופי מסוכן לציבור ומקימות תוך כדי כך את עילת המסוכנות על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לכן מסקנתי להאריך את מעצרו של ה[עורר] עד לתום ההליכים היא מסקנה נכונה על כל המשתמע מכך".

כנגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים וכנגד ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר הוגש ערר זה. בראשית דבריו ציין בא-כוח העורר כי הוא הסכים לקיומה של תשתית ראייתית רק בנוגע לארבעה מתוך שמונת האישומים בהם הואשם העורר. לטענתו, העבירות בהן הואשם העורר אינן יוצרות מסוכנות לציבור במידה המצדיקה את מעצרו של העורר. סימוכין לכך ניתן למצוא, לדעתו, בשורת פסקי דין אותם הציג, ואשר בהם שיחרר בית משפט זה נאשמים אשר נחשדו בעבירות של גניבות רכב. כן טען בא-כוח העורר לקיומה של אפליה בין עניינו של העורר לבין עניינו של נאשם מס' 6 בתיק זה אשר, בהסכמת המדינה, שוחרר לחלופת מעצר, וזאת למרות שהיה לו עבר פלילי בעבירות דומות, והוא הואשם בביצוע העבירות בזמן שהיה נתון במעצר בית בגין כתב אישום אחר. לעומת זאת, לעורר אין עבר פלילי בעבירות מסוג זה. לבסוף, טען בא-כוח העורר כי בית המשפט שגה בדחותו את חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם העורר, מבלי שהמשיבה הציגה חוות דעת נגדית. בעניין זה הוסיף בא-כוח העורר וטען כי בהחלטתו הורה בית המשפט המחוזי לשלוח את העורר לטיפול במרכז הרפואי של השב"ס. ואמנם, העורר נשלח למרכז הרפואי, אולם הוא לא נבדק שם, והוחזר לבית המעצר לאחר שתיים-עשרה שעות, ללא קבלת טיפול כלשהו, ובניגוד להוראת בית המשפט.

על טענות אלה השיב בא-כוח המדינה כי לא קיימת אפליה בין העורר לבין נאשם מס' 6, שכן נאשם מס' 6 הואשם רק בעבירה אחת של גניבת רכב ואילו העורר הואשם בשמונה אישומים, אשר לגבי שלושה מהם גם העורר מודה כי קיימות ראיות לכאורה, ולטענת המשיבה קיימות ראיות לכאורה גם לגבי יתר האישומים. חומרה מיוחדת מצא בא-כוח המדינה באישום הראשון המייחס לעורר החזקה של מסמכים רשמיים גנובים בביתו. העורר הודה בקיום ראיות לכאורה לאישום זה. מסמכים אלה הם שאפשרו את גניבת ומכירת כלי הרכב. זאת ועוד, העובדה כי עיקר פעולתו של העורר נעשתה מביתו מלמדת כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, משום שגם מביתו שלו או מביתו של אחר יוכל להמשיך במעשיו. כן התייחס בא-כוח המדינה לעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה בעבירות של שימוש במסמך מזויף, התחזות לאחר כדי להונות ושיבוש הליכי משפט. לבסוף נטען לעניין מצבו הרפואי של העורר כי העורר נבדק במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר, ונמצא כי אין צורך בהמשך החזקתו במקום. כן נטען, כי גם מחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם העורר, הטיפול המומלץ הוא טיפול תרופתי אשר יכול להינתן גם בבית המעצר.

המחלוקת לפני התמקדה בשאלה אם יש במעשים המיוחסים לעורר כדי ללמד על מסוכנותו, והאם ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את החשש ממסוכנות זו. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות של פגיעה ברכוש. בעניין זה כבר נפסק כי מעשים של גניבת כלי רכב כעיסוק עברייני (להבדיל מגניבה לצורך שימוש עצמי) הם מעשים המקימים עילת מעצר. ראו לעניין זה את בש"פ 6263/94 יצחק אלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ופסקי הדין המובאים שם. כן ראו בש"פ 5571,5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו קובעת השופטת ביניש כך:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור".

וראו בעניין זה גם בש"פ 5464/97 סלאמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7636/97 מדינת ישראל נ' מסרי (לא פורסם).

ומן הכלל אל הפרט. במקרה שלפנינו מדובר בכתב האישום במספר רב של עבירות רכוש (שמונה במספר) אשר בוצעו, באורח שיטתי, על ידי כנופיה, שהעורר היה חבר בה, תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, כאשר העורר שלפנינו היה אחראי, באותם אישומים המיוחסים לו, לזיוף המסמכים והרשיונות ומכירת כלי הרכב הגנובים. בנסיבות אלה צדק בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי קמה עילת מסוכנות.

אשר לטענת האפליה, טענה זו דינה להידחות. כפי שטען בא-כוח המדינה, הנאשם מס' 6 הואשם רק בעבירה אחת ואילו העורר שלפנינו הואשם בשמונה אישומים. בנסיבות אלה לא ניתן להשוות בין מצבו של העורר לבין מצבו של הנאשם מס' 6.

שקלתי אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרת המעצר. מצד אחד, העורר לא היה זה שגנב את כלי הרכב בעצמו, אלא קיבל אותם מידי חבריו. זאת ועוד, משפטם של העורר וחבריו עשוי להימשך זמן רב. למרות כל אלה, באתי למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי, וכי אין הצדקה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. חלקו של העורר במעשי הגניבה ומכירת הרכב הוא מרכזי, גם אם העורר עצמו לא היה זה שגנב את כלי הרכב. בנסיבות אלה, במיוחד על רקע הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות של זיוף, התחזות, שיבוש הליכי משפט ועוד, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח את מטרת המעצר.

גם בחוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי העורר לא מצאתי עילה לשחרר אותו לחלופת מעצר. הטיפול המומלץ בחוות הדעת הוא טיפול תרופתי אשר יכול להיעשות גם בבית המעצר.

עם זאת, אני מפנה את תשומת הלב של שירות בתי הסוהר לטענת בא-כוח העורר, כי העורר לא נבדק, בהיותו במעצר, על ידי נוירולוג, ומורה כי אם העורר יבקש, תיערך לו בדיקה נוספת, כפי שמצבו דורש, ויינתן לו טיפול רפואי ההולם את מצבו.

סיכומו של דבר, בנסיבות הענין, אין אני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.