רע"א 6623/97 טוטיה (מרים) אילנה נ. ספקטור יפה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' יעקבי-שווילי, ח' פיזם, ר' חפרי-וינוגרדוב) בע"א 4107/97 מיום 9.9.97.

המבקשת שכרה מהמשיבה בשכירות מוגנת בית-עסק. במסגרת תביעת פינוי שהגישה המשיבה כנגד המבקשת הושגה בשנת 1986 פשרה, אשר קיבלה מעמד של פסק-דין, ובה נקבע כי פיגור מעל 10 ימים בתשלום דמי-השכירות מהווה הפרה יסודית המקנה למשיבה זכות לתבוע את פינוי המושכר. בשנת 1995 הגישה המשיבה תביעת פינוי נוספת בעילות של אי-תשלום דמי שכירות ונטישה. המבקשת לא התייצבה לדיון בתביעה זו בלא שהודיעה את סיבת היעדרה, והדיון נערך בנוכחות בא-כוחה בלבד. לאחר מכן פנתה המבקשת לבית-המשפט וביקשה רשות להביא את ראיותיה, תוך שהיא מתרצת את היעדרה מהדיון בבעיות רפואיות. לאחר שהתבררה הבקשה קבע בית-המשפט, כי לא נמצאה הצדקה להיעדרה של המבקשת, אך התיר לה להביא את ראיותיה, כפוף לתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח למשיבה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר נדחתה. משלא שולמו ההוצאות, ניתן פסק-דין שבו התקבלו טענות המשיבה, וניתן צו פינוי נגד המבקשת.

המבקשת ערערה על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורה. בית- המשפט קבע כי אין המבקשת רשאית לתקוף בערעור את החלטתו של שופט השלום להתנות את הבאת ראיותיה בתשלום הוצאות, מאחר שעל החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה. כמו-כן דחה בית-המשפט את טענותיה של המבקשת, שלפיהן לא חבה דמי-שכירות למשיבה בשל קיזוז סכומי כסף שהגיעו לה כהחזר על תיקונים שביצעה בנכס, וכי לא נטשה את הנכס אלא אך נעדרה ממנו רבות עקב מחלתה. בית-המשפט קבע כי בנסיבות אין כל יסוד למתן סעד מן הצדק וזאת, בין השאר, משום שמדובר בבית-עסק ולא בדירת מגורים והמבקשת אינה רוצה להמשיך להחזיק בנכס אלא לממש את זכותה לקבלת דמי-מפתח, ונוכח העובדה שבעבר כבר ניתן נגד המשיבה צו פינוי שבוטל בהסכם פשרה תוך הדגשת הצורך בהקפדה יתירה תשלום דמי השכירות במועדם. כמו-כן דחה בית-המשפט את טענת המבקשת, כי משסירבה המשיבה לקבל דייר אחר, בוטל חיובה לשלם דמי-שכירות.

בפני מעלה המבקשת מספר טענות. ראשית , לא היה מקום להתנות את הבאת ראיותיה של המבקשת בתשלום הוצאות לאחר שהביאה צידוק להיעדרה, מאחר שהתוצאה היתה מתן פסק-דין במעמד צד אחד, ובכך הצדק לא נעשה ולא נראה. שנית , המבקשת לא חבה דמי שכירות בשל טענת קיזוז בגין זכאותה להחזר הוצאות שהוציאה בשיפוץ הנכס; שלישית , לא היה מקום לקבל את טענת המשיבה כי המבקשת נטשה את הנכס בלא שנתאפשר למשיבה להתגונן נגד טענה זו; רביעית , היה מקום להעניק למבקשת סעד מן הצדק בשל מצבה הכלכלי הקשה והטעם שהביאה להיעדרותה מהדיון; חמישית , על המשיבה היתה חובה לקבל את הדייר האחר או לרכוש בעצמה את הזכויות בנכס. לאחר שהוגשה הבקשה לרשות ערעור, הונחה בפני בקשה של המבקשת לצרף ראיה חדשה לתיק - תצהיר על-פיו לאחר שפונתה מהנכס, השכירה אותו המשיבה לאחד הדיירים אשר סירבה בעבר לקבל, ומכאן היא מסיקה כי דחיית בקשתו לרכוש את זכויותיה בנכס בשכירות מוגנת נעשתה שלא כדין.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. רשות לערעור שני תינתן רק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו בר"ע חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טענותיה של המבקשת תוקפות, למעשה, קביעות עובדתיות של הערכאות קמא. ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה דלמטה, קל וחומר כשמדובר בערעור שני ברשות. לעניין הטענה כנגד אי-מתן סעד מהיושר, אף היא אינה מעוררת, מטבע הדברים, סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. טענתה האחרונה של המבקשת, לעניין חובתה של המשיבה לקבל את הדייר שהוצע או לרכוש את זכויות המבקשת בנכס, אף היא אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות כאמור, ומעבר לצורך אציין גם כי אין לה כל ביסוס בדין. משהגעתי למסקנה כי אין בטענותיה האמורות של המבקשת עילה למתן רשות ערעור, אין אני נדרש להכריע בבקשתה להגשת ראיה נוספת, מאחר שזו, בהיותה רלוונטית אך לפן העובדתי של הדברים, אינה עשויה לשנות מסקנה זו.

הבקשה נדחית.