רע"א 6634-22 רע"א 6634-22

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) בפש"ר 3095/06 מיום 15.8.2022 (להלן: הליך פשיטת הרגל; בית המשפט שבפניו מתנהל הליך פשיטת הרגל יכונה להלן: בית המשפט בהליך פשיטת הרגל).

2.ביום 8.4.1998 מונה המבקש – עו"ד מיכאל קידר, למפרק של חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) במסגרת הליך פר"ק (מחוזי י-ם) 152-97 (להלן: הליך הפירוק; המבקש יכונה להלן: המפרק; בית המשפט שבפניו מתנהל הליך הפירוק יכונה להלן: בית המשפט בהליך הפירוק). המשיב 1 – מר אילן בן עמי (להלן: החייב) היה מנהל החברה, וכפי שיובהר להלן, הוא עצמו מצוי בהליך פשיטת רגל. זאת לאחר שניתן לבקשתו צו לכינוס נכסיו ביום 4.6.2006 ולאחר שביום 29.4.2007 הוא הוכרז כפושט רגל. יובהר כי ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן (להלן: ההחלטה) ניתנה במסגרת הליך פשיטת הרגל (ולא במסגרת הליך הפירוק).

3.עניינה של ההחלטה בבקשה שהגיש המשיב 5 – הנאמן לנכסי החייב בהליך פשיטת הרגל (להלן: הנאמן), למתן היתר לתפיסת חזקה בשני נכסי מקרקעין – הראשון, דירה ברחוב רחמילביץ בירושלים (להלן: הדירה ברחוב רחמילביץ) והשני, בית ברחוב בר-און בירושלים (להלן: הבית ברחוב בר-און; שני נכסי המקרקעין יכונו יחד להלן: הנכסים). בית המשפט קבע בהחלטה, בין היתר, כי למשיבה 2 – גרושת החייב (להלן: אסטל) יש זכות בעלות במחצית משני הנכסים, מכוח היותה אשתו לשעבר של החייב.

הרקע לבקשה

4.אין מקום לפרט במסגרת ההחלטה הנוכחית את מכלול ההליכים הרבים שהתקיימו בעניינו של החייב או בעניינה של החברה – הן בהליך פשיטת הרגל והן בהליך הפירוק – ואסתפק רק בסוגיות הרלוונטיות להחלטה נושא הבקשה דנן.

5.ביום 11.4.2019 הגיש הנאמן בקשה לתפיסה של הנכסים במסגרת הליך פשיטת הרגל. זאת, לאחר שניסיונות רבים להגיע עם החייב להסדר במטרה להעשיר את קופת הכינוס עלו בתוהו. הנאמן טען כי החייב אינו ממלא אחר הוראות שיפוטיות, אינו מגיש דו"חות חודשיים ואינו עומד בצו התשלומים. לפיכך, ביקש הנאמן להורות על סילוק ידם של החייב ושל אסטל מהנכסים ולהתיר את מימושם.

בהחלטה קיבל בית משפט קמא את בקשת הנאמן. הוא קבע כי לחייב אין זכות לדיירות מוגנת בדירה ברחוב רחמילביץ (קביעה עליה הגיש החייב ערעור לבית משפט זה, הקבוע לדיון ביום 28.12.2023 (ע"א 6824/22)); וכי אסטל היא בעלים של מחצית מהזכויות בנכסים. זאת, הן לאור הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), החל על החייב ועל אסטל כמי שנישאו בשנת 1986; והן לאור קביעותיו של בית משפט השלום בירושלים במסגרת הליך אחר (השופט ר' וינוגרד; ה"פ (שלום ירושלים) 648/05 סונול ירושלים בע"מ נ' בן עמי (16.4.2009) (להלן: פסק דין סונול)). בפסק דין סונול נקבע כי הקביעות בהסכם הגירושין בין החייב לבין אסטל הנוגעות להעברת הרכוש המשותף לידי אסטל נעשו למראית עין, וככאלה הן בטלות. לאור קביעה זו נקבע כי החייב הוא בעלים של מחצית הזכויות בדירה ברחוב רחמילביץ ובבית ברחוב בר-און, והמחצית השנייה של הזכויות בנכסים אלה שייכת לאסטל.

בקשת רשות הערעור

6.בבקשת רשות הערעור מבקש המפרק לתקוף את קביעת בית המשפט בהליך פשיטת הרגל לפיה אסטל היא בעלת מחצית מהזכויות בבית ברחוב בר-און. המפרק טוען כי בניית הבית ברחוב בר-און מומנה באמצעות מה שמכונה על ידיו "כספי גזל", קרי כספים שנגזלו מהחברה והוזרמו לחשבון הבנק של אסטל במטרה להבריחם מפני הנושים של החברה. מאחר שלגישת המפרק, כל הכספים בחשבון הבנק של אסטל הם כספים שנגזלו מהחברה, הרי שאין לתת לה ליהנות מחזקת שיתוף בנכסים גנובים. הוא מוסיף כי גם אם אסטל לא ידעה מהו מקור הכספים, הרי שיש לנכות מערכם של הנכסים את החובות שבזכותם הם "נוצרו", כדי לאפשר את המשך הבירור ואת השבת הכספים לידי הנושים של החברה. רק את היתרה – ככל שקיימת – יש לזקוף לזכותה של אסטל.

עוד טוען המפרק כי גם אסטל, כמו החייב, הונתה לאורך השנים את המפרק ואת ערכאות המשפט, וכי היא מחזיקה גם היום בנכסים גנובים. בנוסף, אף אלמלא היה מדובר בהליכים של פשיטת רגל, לגישתו היה מקום לחייב את אסטל מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 להשיב את כל סכומי הגזל בהם זוכה חשבונה, אף אם הם "החליפו צורה" והפכו ברבות הימים לבית ברחוב בר-און.

המפרק אף מתייחס לכך שקביעת בית משפט קמא לפיה בני הזוג שותפים בנכסים התבססה על הקביעה בפסק דין סונול. לטענתו, בפסק דין סונול קבע בית המשפט כי אסטל זכאית לזכויות במחצית מהנכסים, רק משום שזה היה הסעד לו עתרה סונול (שהגישה את התביעה באותו עניין). זאת, למרות שהנכסים היו רשומים על שמו של החייב בלבד. המפרק מוסיף כי הוא והנאמן כלל לא נטלו חלק בהליך נושא פסק דין סונול ולא היו צד לו. התוצאה היא אפוא כי המפרק והנאמן מצאו עצמם מושתקים לנוכח הקביעה האמורה של בית המשפט בדבר הבעלות המשותפת, אף שלא היה באפשרותם להשפיע עליה.

לאור כל אלה עותר המפרק בבקשת רשות הערעור לביטול החלטת בית משפט קמא לפיה אסטל היא בעלת מחצית מהזכויות בבית ברחוב בר-און.

7.לשלמות התמונה יצוין כי ביום 24.1.2023 ניתנה החלטתי ברע"א 6302/22 עו"ד מיכאל קידר, מפרק החברה נ' בן עמי (24.1.2023) (להלן: רע"א 6302/22) בה דחיתי בקשת רשות ערעור אחרת שהגיש המפרק – בקשה שהוגשה בעקבות החלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 12.6.2022 (כב' השופט א' דורות; החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה מיום 24.1.2023). בהחלטה מיום 24.1.2023 נדחתה בקשת המפרק לאפשר לו לתבוע החזר כספים מחשבון הבנק של אסטל לקופת הפירוק של החברה.

במסגרת אותה החלטה עמדתי בפירוט על הגלגולים שעברה בקשת המפרק לתבוע החזר כספים מחשבון הבנק של אסטל, ולמען שלמות התמונה אביא את עיקרי הדברים גם כאן.

8.בשנת 2009 הגיש המפרק בקשה בה הוא עתר לחייב אורגנים בחברה ומקורביהם (ובכלל זה אסטל) בהשבת כספים שנמשכו מחשבון הבנק של אסטל בבנק דיסקונט (בקשה זו תכונה להלן: הבקשה משנת 2009). נראה כי בבקשה זו לא ניתנה כל החלטה. בשנת 2011 הורה בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) לחייב את מנהלי החברה ובכלל זה את אסטל בחובות החברה. כן נקבע כי אסטל אמנם אינה דירקטורית בחברה, אולם ניתן לנהל את ההליך נגדה כיוון שהיא החזיקה בכספי החברה בחשבון הבנק שלה. בהחלטתו האמורה הורה בית המשפט למפרק להגיש בקשה משלימה למתן הוראות, ולפרט בה את הסכומים שאסטל מחזיקה בידיה (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה משנת 2011).

ואולם, המפרק לא עשה כמצוות בית המשפט. בשנת 2017 הגיש המפרק פעם נוספת את הבקשה משנת 2009, וטען כי נוכח טעות טכנית הבקשה משנת 2009 לא טופלה (בקשה זו תכונה להלן: הבקשה משנת 2017). בהמשך הוא אף הבהיר כי הבקשה משנת 2017 מתייחסת לדרישה כי אחיו של החייב הוא שישיב את הכספים שהוצאו מהחברה על ידי משיכת כספים מחשבון הבנק של אסטל. בחודש דצמבר 2019 ניתן פסק דין בו דחה בית המשפט את הבקשה משנת 2017 עקב שיהוי קיצוני מצד המפרק (להלן: פסק הדין משנת 2019).

9.בהמשך, בחודש ינואר 2021 הגיש המפרק דו"ח שהתייחס לנושאים שנותרו פתוחים בהליך הפירוק. בין היתר הוא ציין את הצורך להשיב כספים מאסטל, שלשיטתו הוברחו מהחברה דרך חשבון הבנק שלה (להלן: הדו"ח משנת 2021). בהחלטת בית המשפט מיום 12.6.2022 שעליה הוגשה הבקשה נושא רע"א 6302/22 (החלטה שתכונה להלן: החלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 12.6.2022), דחה בית המשפט את הבקשה להחזיר כספים מאסטל. הוא קבע כי ההחלטה משנת 2011 אמנם לא יצרה מעשה בית דין ביחס לחיוביה של אסטל, אך בהתאם לה היה צריך המפרק להגיש בקשה משלימה למתן הוראות כדי לקדם את השבת הכספים מאסטל לחברה. משהוא לא עשה כן במשך שנים רבות, מחדלו עולה כדי שיהוי קיצוני – ואין מקום לאפשר לו כעת, בחלוף כ-13 שנים, לחדש את הבקשה משנת 2009. לפיכך, דחה בית המשפט את הבקשה.

כאמור, על החלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 12.6.2022 הגיש המפרק בקשת רשות ערעור (רע"א 6302/22) בה הוא טען בין היתר כי התנהגותו לא עלתה כדי שיהוי וכי הוא מעולם לא ויתר על השבת הכספים מאסטל. בהחלטה מיום 24.1.2023 קבעתי כי הבקשה משנת 2017 היא בקשה בה ניסה המפרק לחדש את הבקשה נגד אסטל משנת 2009. לכן, פסק הדין משנת 2019 סתם את הגולל על הניסיון הנוסף של המפרק לתבוע השבה של הכספים ממנה, ולפיכך אין הוא יכול במסגרת הדו"ח משנת 2021 לשוב ולחדש בקשה זאת. כן קבעתי כי פרק הזמן המשמעותי בו המפרק לא פעל לחידוש הבקשה משנת 2009 יצר מצג של ויתור שלו על זכות התביעה ביחס לאסטל.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחים לה, אני סבורה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים, בהתאם לסעיף 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות).

כפי שצוין לעיל, במסגרת הליך הפירוק עתר המפרק, בשיהוי רב, להשבת הכספים מחשבון הבנק של אסטל. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 12.6.2022. בקשת רשות הערעור על החלטת הדחייה נדחתה אף היא בהחלטה מיום 24.1.2023.

בבקשת רשות הערעור הנוכחית, מבקש המפרק כאמור לערער על קביעת בית המשפט בהליך פשיטת הרגל, תוך שהוא טוען כי לא ניתן לראות את אסטל כבעלת זכויות בבית ברחוב בר-און, שכן הוא נבנה במימון "כספי הגזל" שנלקחו מהחברה והועברו לחשבון הבנק שלה. המפרק סבור כאמור, כי יש לקזז מהזכויות של אסטל בבית ברחוב בר-און את החובות שיש לייחס לה כתוצאה מהברחת הכספים מהחברה לחשבון הבנק שלה, ורק את היתרה (ככל שתהיה כזאת) לזקוף לזכותה.

11.עיון בטענות המפרק מלמד כי בבקשת רשות הערעור שבפניי מבוקש למעשה להשיג – בדרך עקיפה ובניגוד לדין – על החלטות חלוטות (של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה) בהן נקבע באופן מפורש כי לא ניתן עוד לתבוע כספים מחשבונה של אסטל בשלב זה. בטענתו כי הבית ברחוב בר-און נבנה מכספי הגזל ובבקשתו לקזז מזכויותיה של אסטל בבית ברחוב בר-און את חובותיה לחברה, המפרק דורש למעשה בעקיפין כי אסטל תשיב את הכספים שהועברו לחשבון הבנק שלה לקופת הפירוק – בקשה שכאמור כבר התבקשה על ידיו ונדחתה, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור.

דחיית בקשת המפרק להורות לאסטל להשיב את הכספים שהועברו לחשבון הבנק שלה לקופת הפירוק – הן בהחלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 12.6.2022 והן בהחלטת בית משפט זה מיום 24.1.2023 – יצרה כנגד המפרק מעשה בית דין, השולל ממנו את האפשרות להעלות כעת טענות כאלה פעם נוספת, בדרך עקיפה ובמסגרת הליך אחר.

12.כידוע, הכלל של "מעשה בית דין" נועד להבטיח את סופיות הדיון. ההצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים – הראשון הוא האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי (ובכלל זה הקלת העומס על בית המשפט; הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ועוד); והשני הוא האינטרס של בעל דין שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא שבה התדיין כבר בעבר בפני בית המשפט (ראו ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ארבל (8.9.2005)). בענייננו, מאחר שהמפרק מעלה טענה שאותה כבר העלה במסגרת הליך אחר, ושביחס אליה כבר ניתנה הכרעה, הרי שמתקיים השתק פלוגתא – השתק המונע מבעל דין להעלות פעם נוספת טענה שכבר נדונה והוכרעה (וראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 137 (1991)).

13.כידוע, כדי שיחול השתק פלוגתא, צריכים להתקיים ארבעה תנאים עיקריים: הראשון – צריכה להיות זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה בהליך הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנוכחי; השני – יש לוודא כי במסגרת ההתדיינות הקודמת נקבע ממצא פוזיטיבי (להבדיל ממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה); השלישי – נדרש כי ההכרעה בפלוגתא תהיה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; והרביעי – נדרשת זהות בין בעלי הדין בהתדיינות הקודמת לבעלי הדין בהתדיינות הנוכחית (ראו ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.10.2019)).

14.בענייננו, ההליך שבו ניתנה ההחלטה עליה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי הוא הליך פשיטת הרגל, בעוד שההחלטות בהן נקבע כי לא ניתן עוד לתבוע כספים מחשבון הבנק של אסטל ניתנו במסגרת הליך הפירוק. עם זאת, כפי שאף טען המפרק בהודעת העדכון שהגיש לבית המשפט ביום 19.6.2023 – הצדדים בשני ההליכים הם אותם הצדדים.

נוסף על כך, וכפי שהובהר לעיל, הפלוגתא אותה מבקש המפרק לעורר בבקשת רשות הערעור דנן היא למעשה אותה הפלוגתא שכבר הוכרעה על ידי במסגרת ההחלטה מיום 24.1.2023. גם המפרק עצמו טוען בבקשת רשות הערעור כי "שני הערעורים [רע"א 6302/22 ובקשת רשות הערעור דנן] עוסקים אפוא באותה הסוגיה, ומטבע הדברים מנקודות מבט שונות" (ראו סעיף 1.11 לבקשת רשות הערעור). ואכן, במרכז שני ההליכים עמדה השאלה האם ניתן בשלב זה לתבוע מחשבון הבנק של אסטל כספים שלטענת המפרק מקורם בגזל שביצעו אסטל והחייב מהחברה. בפועל, בהליך הנוכחי טוען המפרק כי יש לגבות מאסטל את הכספים שהיא הבריחה לגישתו מהחברה, וזאת בדרך של קיזוז חובותיה מהזכויות שלה בבית ברחוב בר-און.

15.באשר לתנאים השני והשלישי –בהחלטתי מיום 24.12023 נקבע כי הוכח מצג של ויתור של המפרק על זכות התביעה ביחס לאסטל. זאת מאחר שבמשך שנים לא מעטות הוא לא פעל בהתאם להחלטה משנת 2011 בה הוא נדרש להגיש בקשה למתן הוראות ולפרט מה הם הכספים שנמצאים בידיה של אסטל, והעלה את הטענות כנגדה מחדש רק במסגרת הבקשה משנת 2017. כן נקבע כי לאור זאת, אין המפרק יכול בשלב זה לחזור ולהעלות טענות הנוגעות לחובותיה של אסטל, משפסק הדין משנת 2019 סתם את הגולל על האפשרות לעשות כן. ממצא זה הוא אפוא ממצא פוזיטיבי, שברי כי היה חיוני להכרעה במסגרת ההליך הקודם – מאחר שזאת השאלה שעמדה במרכזו ושעליה נסבה המחלוקת בין הצדדים.

16.אכן, במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, המפרק מבקש "לעטוף" את טענותיו בכסות אחרת (בין היתר באמצעות הגשת הבקשה במסגרת הליך פשיטת הרגל – שהוא הליך נפרד להליך הפירוק). אולם כפי שהבהרתי, בחינה מדוקדקת של טענותיו מעלה כי מדובר באותן טענות שחל לגביהן השתק פלוגתא, החוסם אותו מלהעלותן פעם נוספת בהיותן טענות שנדחו לא מכבר על ידי שתי ערכאות.

לאור הדברים הללו, בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

17.בשולי הדברים יוער כי בקשת רשות הערעור דנן הוגשה שלא בהתאם לכללים הקבועים בסעיף 134(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בכלל זה הבקשה אינה כוללת כותרת, ואין בה פירוט ברור של הנושאים הנדרשים לפי תקנה 134(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי; בגוף הבקשה לא מפורטים בצורה מסודרת עיקרי ההחלטה עליה מבוקש לערער והסעד המבוקש בהתאם לתקנה 134(א)(2); והבקשה כולה חורגת ממגבלת העמודים הקבועה בתקנה 134(א)(3). מן הראוי כמובן כי בעלי דין יקפידו על עמידה בכללים שנקבעו בתקנות, והדברים יפים ביתר שאת כאשר מדובר בהליך המוגש על ידי מפרק.

18.כאמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובה – אינני עושה צו להוצאות.