רע"א 6302-22 רע"א 6302-22

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בפר"ק 152-97 (כבוד השופט א' דורות) מיום 12.6.2022 בה נדחתה בקשת המבקש (להלן: המפרק) לאפשר לו לתבוע החזר כספים מהמשיבה 2 (להלן: אסטל) לקופת הפירוק של חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה).

רקע

1.תחילתם של ההליכים עוד ביום 17.7.1997, אז הוגשה בקשה למתן צו פירוק לחברה. מאחר שמדובר בהליך שראשיתו בשנת 1997, שנדון לפני מספר לא מבוטל של מותבים שונים, יש קושי בהתחקות אחרי מהלך העניינים הכולל בו.

ביום 8.4.1998 מונה עו"ד מיכאל קידר כמפרק החברה (להלן: המפרק). המשיב 1, מר אילן בן עמי (להלן: אילן), היה מנהל החברה והוא עצמו מצוי בהליך פש"ר (3095-06). אסטל היא גרושתו של אילן.

בשנת 1999 נחקרה אסטל על ידי המפרק, בניסיון לקבל ממנה פרטים על חשבון הבנק שלה. אסטל סירבה לשתף פעולה. בסופו של דבר, לאחר שנקט המפרק בהליכים משפטיים, הוא קיבל ביום 5.5.2003 מבנק דיסקונט מידע אודות הפעולות בחשבון הבנק האמור.

2.ביום 26.1.2009 הגיש המפרק בקשה בה הוא עתר לחייב אורגנים בחברה ומקורבים שלהם (ובכלל זה אסטל), בהשבת כספים שנמשכו מחשבון הבנק של אסטל בבנק דיסקונט (להלן: חשבון אסטל). זאת בטענה שכספי החברה הוברחו מחשבון זה (להלן: הבקשה משנת 2009). נראה כי בקשה זו לא טופלה ולא ניתנה בה מעולם החלטה.

ביום 22.8.2011 הורה בית המשפט של הפירוק (השופט י' שפירא) לחייב את מנהלי החברה ובכלל זה את אסטל בחובות החברה. נראה כי החלטה זו ניתנה במסגרת בקשה אחרת (ולא במסגרת הבקשה משנת 2009, אשר כאמור לא ניתנה בה ככל הנראה החלטה מעולם). באשר לאסטל, נקבע כי אומנם היא איננה דירקטורית או נושאת משרה בחברה, אולם ניתן לנהל את ההליך כנגדה מכוח העובדה שהיא החזיקה בכספי החברה בפירוק בחשבונה – הוא חשבון אסטל. בית המשפט הורה בהחלטתו האמורה למפרק להגיש בקשה משלימה למתן הוראות, ולפרט בה את הסכומים שאסטל מחזיקה בידיה. זאת כדי לאפשר לה ולמנהלי החברה להתייחס באופן מפורט לסכומים הנטענים (להלן: ההחלטה משנת 2011).

ביום 8.2.2017 הגיש המפרק פעם נוספת את הבקשה משנת 2009 (בקשה זו תכונה להלן: הבקשה משנת 2017). בבקשה זו הוא טען כי נוכח טעות טכנית, הבקשה משנת 2009 לא נסרקה בבית משפט קמא ועל כן לא טופלה. ביום 9.8.2017 הבהיר המפרק כי הבקשה מתייחסת לדרישה כי מר יריב בן עמי, אחיו של אילן (להלן: יריב), הוא שישיב את הכספים שהוצאו מהחברה על-ידי משיכת כספים מחשבון אסטל.

ביום 11.12.2019 ניתן פסק דין בו דחה בית המשפט (כב' השופט א' דורות) את הבקשה משנת 2017, וזאת עקב שיהוי קיצוני מצד המפרק שלא נקט בצעד אקטיבי לחידוש הבקשה (היא הבקשה משנת 2009) במשך שמונה שנים (להלן: פסק-הדין משנת 2019). בית המשפט אף ציין כי הדיון לגבי חשבון אסטל "לא הגיע לידי מסקנות" ולכן אין זה ברור האם אכן נלקחו סכומי כסף כלשהם מחשבון זה. באשר לטענה לפיה החשבון שימש לגניבת כספי החברה, נקבע כי היא טרם הוכחה.

3.ביום 4.1.2021 הגיש המפרק דו"ח (שיכונה להלן: דו"ח המפרק) הכולל, בין היתר, נושאים שנותרו פתוחים בהליך הפירוק: הסדר החברה עם רשויות המס (אשר אושר לימים); מימוש נכסים של אילן בתיק פשיטת הרגל האישי שלו; והשבת הכספים מאסטל שהוברחו לשיטתו מהחברה דרך חשבון אסטל. נושא זה הוא מושא ההחלטה דנן.

כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) הגיב לדו"ח ולנימוקיו, וטען כי חיוב אסטל להשיב כספים לקופת החברה הוכרע זה מכבר במסגרת ההחלטה משנת 2011 – החלטה עליה מנסה המפרק לערער בדרך עקיפה. עוד נטען כי הגיעה העת לסיים את ההליך ולשם כך על המפרק להמציא דו"ח כספי.

4.בדיון ביום 7.6.2022 טען המפרק כי לאחרונה הגיעו לידיו מסמכים שעיקרם דיווחים כוזבים מטעם אילן למס הכנסה, אשר לא היו בידיעתו לפני כן. הוא הוסיף כי השיקול הציבורי מצדיק את המשך הטיפול בהשבת הכספים מאסטל. לדברים אלה הצטרף ב"כ רשות המיסים, שטען כי רק לאחרונה נודע לה על היקף המרמה והפגיעה בנושים. מנגד, הכנ"ר שב וטען כי בהתאם להחלטה משנת 2011 אין להמשיך במעקב אחר הכספים שנכנסו לחשבון אסטל.

ההחלטה נושא הבקשה דנן

4.ביום 12.6.2022 ניתנה ההחלטה נושא הבקשה דנן, בה דחה בית המשפט את הבקשה להחזר כספים מאסטל. בית המשפט קבע כי ההחלטה משנת 2011 לא יצרה מעשה בית דין ביחס לחיובה של אסטל. אולם בהתאם להחלטה זו, היה על המפרק להגיש בקשה משלימה למתן הוראות, על מנת לקדם את השבת הכספים מאסטל לחברה. זאת כאמור כדי לאפשר לאסטל להתייחס באופן מפורט לסכומים שנטען כי הועברו לחשבונה בשנים 2002-1994.

המפרק לא קידם את בקשה כזו במשך כל השנים מאז ההחלטה משנת 2011. בשנת 2017, במקום לפעול על פי ההנחיה בהחלטה משנת 2011, ניסה המפרק להחיות את הבקשה המקורית משנת 2009, ואף זאת רק ביחס ליריב. בהמשך, ורק עם הגשת דו"ח המפרק ביום 4.1.2021, נעשה ניסיון מחודש לעורר את הבקשה להשבת הכספים הנוגעת לאסטל, ואף זאת מבלי להשלימה בהתאם להנחיות שניתנו בהחלטה משנת 2011.

משכך נקבע כי בדומה לקביעה בהחלטה משנת 2019 לגבי יריב, מחדלו של המפרק עולה כדי שיהוי קיצוני גם ביחס לאסטל. אף אם יילקחו בחשבון העיכובים בהליך שנגרמו על-ידי המשיבים והנסיבות החדשות – בקשת המפרק משנת 2022 לחדש בקשה משנת 2009 איננה סבירה ויש לדחות אותה.

בית המשפט הוסיף וקבע כי לאחר שנים כה רבות של הליך הפירוק יש לחתור לסיומו, והורה למפרק להמציא דו"ח כספי בהתאם להנחיותיו.

טענות המפרק

5.המפרק טען כי התנהגותו אינה עולה כדי שיהוי, שכן לא מתקיימים הרציונליים של שיהוי כפי שהם הוגדרו בפסיקה. לטענתו, הוא לא השתהה אלא תבע את השבת הכספים כשנודע לו על השימוש בהם. כל העיכובים נבעו רק מטענות כזב של המשיבים, מבזבוז זמן על ידיהם ומעיכובים התלויים בלוחות הזמנים של בית המשפט. לכך יש להוסיף כי ניתן להעלות טענת שיהוי כאשר טרם ננקטו הליכים, אך לא כאשר ננקטו כבר הליכים שטרם התבררו. יתר על כן, לאור פערי המידע בין המפרק לבין המשיבים שאילצו אותו לחקור את מה שהועלם מפניו במכוון, יש הצדקה שלא להפעיל את דוקטרינת השיהוי.

בנוסף טען המפרק כי הוא לא ויתר מעולם על השבת הכספים מאסטל לקופת הנשייה. לכן לא הייתה אסטל יכולה להסתמך על ויתור שכזה באופן שהביא לשינוי מצבה לרעה. אסטל החזיקה בכסף מאז הוברח לחשבונה, חשבון אסטל, והפיקה ממנו תועלת.

6.המפרק הוסיף וטען כי בשנת 2022 חל שינוי נסיבות מהותי שהצדיק דיון לגופו של עניין בבקשה: רשויות המס העבירו לו את נתוני ההכנסה המדווחת של אילן ביחס לחברה. הכנסות אלה היו בטלות בשישים בהשוואה לכספים שנכנסו באותן השנים לחשבון אסטל. אילן ואסטל לא נתנו הסבר משכנע לאופן בו הגיעו הכספים לחשבון זה, והם אף לא הצביעו על מקור המימון לבית המגורים שלהם. מכאן עולה כי הם השתמשו בכספי החברה שהועברו לחשבון אסטל לצורך מימון בניית הבית, וזאת על חשבונם של נושי החברה.

לבסוף, המפרק טוען כי במישור הציבורי ישנה חשיבות גדולה לכך שהחוטא לא ייצא נשכר כתוצאה מטיעונים פרוצדורליים, ועל בית המשפט להידרש לסוגיה לגופה. גם אם נפל פגם בהתנהגותו, דחיית הבקשה תביא לתוצאה אבסורדית לפיה פירות הגזל ייוותרו אצל הגזלן. יתרה מכך, יש להביא בחשבון גם את התנהלותם של אילן ושל אסטל שהונו את מערכת המשפט בעדויות שקר, גרמו להימשכות ההליך ולבסוף יוצאים נשכרים מכך.

דיון והכרעה

7.דין הבקשה להידחות אף בלא להידרש לתגובת המשיבים בהתאם לסעיף 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כידוע, לבית משפט של חדלות פירעון מוקנה ככלל שיקול דעת רחב, וזאת הן לאור ההיכרות המעמיקה שלו את ההליך, את בעלי הדין ואת מכלול נסיבות העניין; והן לאור מומחיותו הייחודית. לפיכך, ערכאת הערעור תמעט להתערב בשיקול דעת זה, אלא במקרים חריגים (רע"א 4672/22 חגיגי נ' עו"ד אינסל – הנאמן לנכסי החייב (5.9.2022), פסקה 8; רע"א 3913/22 זכאי נ' כונס נכסים הרשמי (17.8.2022), פסקה 10). אינני סבורה כי המקרה הנוכחי נמנה עם מקרים חריגים אלה.

8.בית משפט קמא דחה כאמור את בקשת המפרק מחמת שיהוי. כזכור, כבר בפסק הדין משנת 2019, נדחתה בקשת המפרק משנת 2017 מחמת שיהוי. בבקשה זו התבקש חיובם של מספר גורמים, ובכלל זה אסטל, בהחזר לקופת הפירוק של כספים שלטענת המפרק נמשכו שלא כדין מחשבון אסטל.

אם הבקשה משנת 2017 היא בקשה בה חידש המפרק את הבקשה נגד אסטל משנת 2009 (כפי שעולה מעמדת המפרק שטען כי מדובר באותה בקשה המוגשת שוב), כי אז הקביעה בפסק הדין משנת 2019 (שעליו לא הוגש ערעור) סותמת את הגולל על הניסיון הנוסף של המפרק לתבוע את אסטל, ומונעת ממנו לשוב ולחדש את הבקשה כנגדה.

גם אם נתייחס לבקשה האמורה כבקשה בה דרש המפרק רק השבת כספים מיריב (כפי שעולה מההבהרה שלו מיום 8.2.2017), די בפסק הדין משנת 2019 כדי לדחות את טענות המפרק. זאת משום שבית המשפט קבע באותו פסק דין – בקביעה שהמפרק לא ערער עליה – כי ההמתנה של המפרק עד שנת 2017 מהווה שיהוי המונע ממנו לתובע השבת כספים מיריב. קל וחומר שאותה מסקנה צריכה לחול על הבקשה דנן, שהוגשה כאמור כ-4 שנים מאוחר יותר.

די בדברים אלה כדי לדחות את הבקשה דנן.

9.זאת ועוד, גם אם תיבחן טענת השיהוי לגופה, אין מקום לטעמי להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא. אכן טענת שיהוי היא ככלל טענה שבית המשפט מתייחס אליה בזהירות משום שהיא חוסמת את דרכו של התובע להוכיח זכותו לסעד משפטי על הפגיעה הנטענת בזכויותיו. אולם, הפסיקה הנוגעת לטענת השיהוי, התייחסה למקרה בו הטענה מועלית "בתוך תקופת ההתיישנות" ((ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 445 (2003)). במקרה דנן, התקופה שחלפה מאז הגשת הבקשה משנת 2009 עולה באופן משמעותי על תקופת ההתיישנות. רק מאחר שהליך חדלות הפירעון נותר תלוי ועומד, לא ניתן היה להעלות טענת התיישנות. בשל כך, ספק אם יש מקום להחיל כלשונה את ההלכה הפסוקה לגבי שיהוי "בתוך תקופת ההתיישנות", וניתן להקל בנטל שיוטל על אסטל להוכחת טענותיה.

10.הפסיקה קבעה כי כדי שטענת שיהוי תתקבל, על הנתבע להוכיח הסתמכות שלו על מצג ברור של התובע שלפיו הוא ויתר על תביעתו, שבשלו שינה הנתבע את מצבו לרעה (ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ (6.1.2021), פסקה 25-24, השופט י' אלרון). ברע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (23.1.2008), פסקה 14, להלן עניין נבו) קבע בית המשפט (השופט י' דנציגר) בהקשר זה כי:

"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע".

בעניין נבו הנ"ל הוסיף בית המשפט וציין כי "גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין".

11.במקרה דנן, הוכח מצג של ויתור של המפרק על זכות התביעה ביחס לאסטל. המפרק פנה לראשונה לבית המשפט כאמור בבקשה משנת 2009. בשנת 2011 הוא ביקש פעם נוספת כי בית המשפט יחייב את אסטל בחובות החברה, אולם בית המשפט הורה לו בהחלטה משנת 2011 להגיש בקשה מתאימה בה יפורטו הכספים שלשיטתו על אסטל להשיב לחברה. הגשת בקשה כזו נועדה כדי לאפשר לאסטל להתייחס לסכומי כסף שונים שהמפרק טוען כי הם שייכים לחברה, להסביר את מקורם ואת השימוש שנעשה בהם, תוך ניסיון להתמודד עם טענות המפרק.

חרף זאת, מאז ההחלטה משנת 2011, המפרק לא פעל בהתאם להנחיית בית המשפט. רק בשנת 2017 חזר המפרק ותבע את השבת הכספים שהיו בחשבון אסטל, אולם במועד זה הוא מיקד את טענותיו כלפי יריב ולא כלפי אסטל. מדובר אם כן בפרק זמן משמעותי מאוד בו חדל המפרק מלפעול, פרק זמן המצדיק מסקנה לפיה הוא זנח את טענותיו.

המסקנה לפיה המפרק זנח את הגשת הבקשה נגד אסטל נובעת גם מעמדתו של המפרק עצמו, שהודה כי המקרה דנן "נשמט" מסדר המקרים בהם טיפל (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11.3.2019). מדובר אם כן במחדל שהמפרק מודה בו, כאשר הוא לא תבע השבת כספים מאסטל במשך שנים רבות.

12.מחדלו של המפרק לפעול שינה את מצבה של אסטל לרעה. בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי התנהלותו יצרה קושי מעשי לברר עתה את הטענות כנגדה בחלוף שנים כה רבות (ראו את ההחלטה נושא הבקשה דנן, מיום 22.6.2022, פסקה 22 וההפניה שם). כזכור, בית המשפט הורה למפרק כבר ב-2011 להתייחס במפורט לכלל הכספים שלגישתו הועברו לחשבון אסטל ואשר היו שייכים לחברה, כספים שלטענת המפרק הועברו לחשבון בשנים 2002-1994. בית המשפט הורה כך כדי לאפשר לה להתייחס לכספים הללו ולהבהיר את מקורם ואת השימוש שנעשה בהם. מובן כי היום, בחלוף כעשר שנים מאז אותה החלטה (וכעשרים שנה לאחר שאחרון הכספים הועבר לפי הטענה לחשבון), יהיה לאסטל קושי משמעותי לעשות כן.

13.כאמור המפרק טען גם כי התנהלותם של אילן ואסטל והאינטרס הציבורי מצדיקים שבקשתו תידון לגופה. אכן, האינטרס הציבורי עשוי להיות שיקול רלוונטי כאשר בית המשפט בוחן טענת שיהוי. אולם במקרה דנן, בית המשפט קבע בפסק הדין משנת 2019 כי טענות הגזל לא הוכחו, וכי לא ברור האם חשבון אסטל אכן שימש לגניבת כספי החברה אם לאו. לכן לא ניתן לקבוע כי יש לדחות את טענת השיהוי בשל האינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר.

עוד יש להתייחס בהקשר של האינטרס הציבורי לעמדת הכנ"ר האמון על אינטרס זה, אשר התנגד לקבלת בקשת המפרק והדגיש כי הגיעה העת לסיים את הליך הפירוק.

14.אינני סבורה גם כי יש לקבל את טענת המפרק לפיה יש לדון בבקשתו לאור מידע חדש שהועבר אליו מרשות המסים, בו התברר לו היקף הכספים שנמשכו על-ידי אסטל שלא כדין. מעבר לכך שבית משפט קמא לא קיבל את הטענה כי למס הכנסה נודע על הנעשה בחשבונה של אסטל רק לאחר 24 שנים בשנת 2022 (ראו סעיף 28 להחלטה); הרי עמדת המפרק ביחס לכספים שאסטל מחזיקה בהם שלא כדין הועלתה על ידיו כזכור כבר בשנת 2009. גם אם המפרק לא ידע באותה עת את ההיקף המלא של הכספים, כפי שהוא טוען היום, היה עליו לפעול כדי לברר זאת – כפי שבית המשפט אכן הורה לו בשנת 2011.

15.בנסיבות אלה, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא שדחה את בקשת המפרק לחידושה של הבקשה להחזר כספים מאסטל. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

משלא התבקשו תגובות – אינני עושה צו להוצאות.