רע"א 668/20הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן ) ברע"א 41574-12-19 מיום 26.12.2019, בה נדחתה בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת צ' גרדשטיין פפקין ) בת"א 35710-01-19 מיום 20.11.2019.

1.

בשנת 2014 נפגעה המשיבה בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה (להלן: התאונה הראשונה ). בגין תאונה זו המשיבה לא הגישה תביעה לקביעת נכות, אך הגישה בקשה לדמי פגיעה בשל פגיעות בצווארה ובגבה. כעבור כשלוש שנים, ביום 20.12.2017, שוב נפגעה המשיבה בתאונת דרכים, שהוכרה גם היא כתאונת עבודה (להלן: התאונה המאוחרת ). בגין תאונה זו, ועדה רפואית של המל"ל (להלן: הוועדה ) קבעה למשיבה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 24% (10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי ו-10% נוספים בגין הגבלה קלה בתנועות גב עמוד שדרה מותני בתחום האורתופדי; ו-5% בתחום הנוירולוגי).

2.

בעקבות התאונה המאוחרת, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום נגד המבקשת, מבטחת הרכב בו נהגה, לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ). המבקשת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל לגבי נכותה של המשיבה, לפי סעיף 6ב סיפא לחוק. כמו כן, ביקשה המבקשת כי בית משפט השלום ימנה מומחה מטעמו שיתייחס לעברה הרפואי של המשיבה ולשאלת הקשר הסיבתי בין נכותה לתאונה המאוחרת. זאת, לטענת המבקשת, משום שבעת קביעת נכותה של המשיבה, הוועדה לא התייחסה למצבה הרפואי של המשיבה עובר לתאונה המאוחרת.

3.

בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשת, לאחר שקבע כי אין מדובר באחד המקרים הנדירים בהם יש להתיר הבאת ראיות לסתור. נקבע כי הוועדה היתה מודעת לעברה הרפואי של המשיבה; כי תיקה הרפואי המלא של המשיבה עמד לנגד עיני הוועדה; וכי מכלול החומר מלמד שהוועדה קיימה הליך ממצה וכי מסקנותיה מבוססות על החומר הרפואי, מה עוד שקיימת הנמקה תמציתית המבוססת גם על בדיקה קלינית.

4.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחתה גם היא. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שלכאורה מדובר במקרה גבולי, שבו שתיקת הוועדה לגבי עברה הרפואי של המשיבה, עשויה להתפר שׁ כחסר שיש בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. עם זאת, לאחר בחינת התשתית העובדתית, בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי הוועדה התעלמה מעברה הרפואי של המשיבה. בית המשפט עמד, בין היתר, על כך שמלוא התיעוד הרפואי היה פרו שׂ לפני הוועדה; כי מסמך פנימי של רופאי המל"ל הפנה את הוועדה לתיעוד האמור, תוך ציון המגבלות הנטענות בגין תאונות קודמות; כי במסגרת ההליכים במל"ל הופנתה שאילתא ארוכה ומפורטת באשר לעברה הרפואי של המשיבה; ובחוות דעת פנימית של המל"ל נכתב במפורש כי למשיבה קיים מצב קודם בעמוד שדרה צווארי, מתני, רגל ימין ויד ימין. לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי " לא יכול להיות ספק כי הועדה הרפואית היתה מודעת לעברה הרפואית [כך במקור – י"ע] של המשיבה ועל אף שכך מצאה לייחס את מלוא נכותה לתאונה הנדונה " (פסקה 8 להחלטה, ההדגשות הוספו – י"ע). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת נדחתה אפוא על ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

5.

בבקשתה דנן שבה המבקשת וטוענת כי שתיקת הוועדה לגבי עברה הרפואי של המשיבה, מלמדת כי הוועדה לא הבחינה בין התאונה הראשונה לתאונה המאוחרת. לגישת המבקשת, בכל מקרה שבו עולה ספק ביחס לקביעת המל"ל או בשאלת קיומו של קשר סיבתי (במסגרת החריגים שהוכרו בפסיקה), על בתי המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור. עוד טוענת המבקשת כי הואיל ושתי התאונות הוכרו כתאונות עבודה, המשיבה ממילא זכאית לתגמולי מל"ל בסך 2.1 מיליון ₪, כך שהמל"ל עלול להישאר אדיש להבחנה בין מצבה הרפואי הנובע מהתאונה הקודמת לזה הנובע מהתאונה המאוחרת. לא כך הדבר ביחס למבקשת, שביטחה את רכבה של המשיבה בתאונה המאוחרת בלבד, ואין לה כל חבות ביחס למצבה הרפואי של המשיבה עובר לתאונה זו. לבסוף, נטען כי אי מינוי מומחה שיבדוק את המשיבה מקפח את זכויותיה של המבקשת ומביא לעיוות דין, ומנגד הדבר לא יגרום למשיבה כל נזק.

6.

המשיבה, מצידה, טוענת כי הבקשה לא עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, וכן סומכת ידיה על קביעתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לפיה המקרה דנן אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הוועדה מעידים על כך שעובר לתאונה המשיבה סבלה מכאבים בלבד, ואילו הנכות נקבעה על בסיס מוגבלות, באופן התומך בהחלטת הוועדה לגופה. המשיבה מדגישה כי מכלול הנתונים עמדו בפני הוועדה, והנכות נקבעה לאחר בחינת הדברים ולאור שיקול דעתם המקצועי של חבריה, כך שלא מדובר בטעות מצד הוועדה.

7.

לאחר עיון בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולמקרא הבקשה והתגובה לה, לא שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה. חרף נסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה גוון של שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, מדובר בטענות התחומות לדל"ת אמותיו של המקרה דנן – שעיקרן בשאלה העובדתית אם הוועדה הרפואית היתה מודעת במקרה דנן לעברה הרפואי של המשיבה, אם לאו. אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

8.

לעצם העניין, וכפי שהובהר בפסיקה לא אחת, היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק, יינתן במשורה ובמקרים יוצאי דופן (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב , פס' 5 והאסמכתאות שם (28.2.2019)). אמנם, כאשר ועדה רפואית לא נתנה דעתה להשפעות אפשריות של אירועים קודמים על סוגיית הקשר הסיבתי, עשוי הדבר להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור (ראו, בין היתר, החלטת השופט

זילברטל ב רע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (11.9.2014)). בד בבד, אין "בעובדה שבהחלטת הוועדה הרפואית לא נכללה

קביעה מפורשת

בדבר קיומו של קשר סיבתי, כדי ללמד שהוועדה לא נדרשה לנושא או שלא נקבע דבר בשאלה זו" ( שם בפסקה 5, הדגשה במקור – י"ע).

במקרה דנן, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה נחרצת כי הוועדה היתה מודעת לעברה הרפואי של המשיבה. זאת, בין היתר, בהינתן התיק הרפואי שעמד לנגד עיני הוועדה; המסמך הפנימי של רופאי המל"ל, שהפנה את תשומת לבה של הוועדה לתיעוד הרפואי הרלוונטי תוך ציון המגבלות הנטענות בגין התאונות הקודמות; וחוות הדעת הפנימית של המל"ל, בה נכתב כי למשיבה קיים מצב קודם בעמוד שדרה. כאמור, מדובר בקביעה שבעובדה המתייחסת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת ערעור שניה.

9.

אכן, אין לכחד כי האופן בו פירטה הוועדה את מסקנותיה הסופיות לגבי הנכות שנגרמה למשיבה כתוצאה מהתאונה, נעשה באופן תמציתי,

שמא תמציתי מדי (כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסקה 8 להחלטתו). ראוי אפוא להסב תשומת לבם של חברי ועדות רפואיות, כי טוב יעשו אם יקפידו לציין מהו החומר שעמד לנגד עיניהם בעת קביעת שיעור נכותו של תובע, ולא יסתפקו בקביעה לאקונית לגבי שיעור הנכות. על פי רוב, די באזכור קצר של הדברים כדי לחסוך משאבים ולמנוע התדיינויות עתידיות שמטרתן להתחקות אחר הפרמטרים שנשקלו (או לא נשקלו) על ידי הוועדה.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בהינתן הגבוליות-לכאורה של המקרה (כלשון בית המשפט המחוזי), אין צו להוצאות.