רע"א 6682/15 נירה קוריצקי נ. יונה אבלסון ואח'

1.בפני שלוש בקשות המכוונות כולן לכך שתינתן למבקשים (כל אחד מצדו) רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.8.2015 (ע"א 37837-08-14, סגני הנשיאה י' שנלר ו- ק' ורדי והשופט ח' ברנר ). בפסק דינו הכריע בית המשפט המחוזי בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 24.7.2014 (ת"א 55363-03-11, השופטת כ' האפט ).

רקע והליכים קודמים

2.במוקד הבקשות עומדים מקרקעין המהווים חלק מחלקות 45 ו-53 בגוש 7077 בתל אביב-יפו (להלן: המקרקעין ). קורותיהם של המקרקעין, בכל הנוגע לזכויות הבעלות והחזקה בהם, נסקרו בהחלטות של הערכאות הקודמות (ובכלל זה גם בהחלטתי מיום 10.11.2015 שבה דחיתי בקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לאחת הבקשות, כמפורט להלן). בהקשר הנוכחי, די בכך שאציין כי המדובר במקרקעי ישראל שעברו בעשורים האחרונים הליכים של איחוד וחלוקה, ובמסגרת זו הזכויות בהם הוקצו לטובת המשיבים 139-1 ברע"א 6716/15 (שהם גם המשיבים 139-1 ברע"א 6682/15 והמבקשים ברע"א 6809/15) (להלן: המשיבים ).

3.בשנת 2011 הגישו המשיבים לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידן מהמקרקעין של שתי מחזיקות בהם – דבורה אבינרי (להלן: אבינרי ) ונירה קוריצקי (להלן: קוריצקי ). אבינרי וקוריצקי טענו כי יש לדחות את התביעה לסילוק ידן מחמת היותן זכאיות לדיירות מוגנת במקרקעין.

4.המקור לטענתן של קוריצקי ואבינרי לדיירות מוגנת נעוץ בהסכמי שכירות מן השנים 1942 ו-1947 לפיהם הושכרו המקרקעין לשניאור קוריצקי ז"ל (להלן: שניאור ). הסכמים אלה הקנו לשניאור גם את הזכות להשכיר את המקרקעין לדיירי משנה. נירה קוריצקי, המבקשת בענייננו, היא אלמנתו של עמיאל קוריצקי ז"ל, בנו של שניאור (הדייר המוגן המקורי במקרקעין). אבינרי היא אשתו של גדעון אבינרי ז"ל (להלן: גדעון ). גדעון ואביו רכשו בשנת 1973 זכויות דיירות משנה במקרקעין. במרוצת השנים החזיקו אבינרי וגדעון את המקרקעין והפעילו בהם עסקים שונים.

5.בית משפט השלום דחה את טענותיה של קוריצקי כי היא דיירת מוגנת במקרקעין, בקבעו כי היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו לכך בהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק ). באופן ספציפי יותר, נקבע כי אפילו ניתן לסבור שקוריצקי עומדת בחלק מהתנאים הקבועים בדין לצורך הכרה בה כדיירת מוגנת במקרקעין, הרי שאין היא עומדת בתנאי הנוסף לפיו ההכנסות מהעסק שמופעל במקרקעין נדרשות לקיומה (לפי סעיף 27(2) לחוק הגנת הדייר). לעומת זאת, טענותיה של אבינרי התקבלו במובן זה שנקבע כי היא דיירת משנה מוגנת במקרקעין החל מהמועד שבו נפטר גדעון, לפי סעיף 23 לחוק.

6.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו שלושה ערעורים לבית המשפט המחוזי. ערעורה של קוריצקי (ע"א 37837-08-14) נסב על הקביעה לפיה אין להכיר בה כדיירת מוגנת במקרקעין. ערעורם של המשיבים (ע"א 15489-10-14) נסב על הקביעה כי אבינרי היא דיירת מוגנת במקרקעין. ערעור נוסף (ע"א 35813-10-14) הוגש מטעם רשות מקרקעי ישראל (היא המשיבה 3 ברע"א 6809/151, המשיבה 140 ברע"א 6716/15, והמשיבה 141 ברע"א 6682/15) (להלן: רשות מקרקעי ישראל או הרשות ). הערעור האחרון נדחה על הסף על-ידי בית המשפט המחוזי, ולכן אינני נדרשת לנטען בו במסגרת החלטה זו.

7.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של קוריצקי וקיבל את ערעורם של המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע שקוריצקי אכן אינה עומדת בתנאים הנדרשים לצורך הכרה בה כדיירת מוגנת במקרקעין, כפי שקבע גם בית משפט השלום. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי גם לאבינרי אין זכויות של דיירות מוגנת במקרקעין. הטעם העיקרי לקביעה זו היה שאבינרי לא עומדת בתנאי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר, שעניינו "המשכת העסק", היינו שעל הדייר "לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו ". בית המשפט המחוזי קבע כי אבינרי לא המשיכה לנהל במקרקעין את העסק שניהל בהם דייר המשנה המקורי, גדעון ז"ל. זאת, בשים לב לכך שגדעון ניהל במקום עסק למכירת מצברים, בעוד אבינרי ניהלה שם חניון, עסק שהוקם – כך נקבע – רק לאחר שגדעון נפטר.

8.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלוש בקשות רשות הערעור שלפני – על-ידי קוריצקי, אבינרי והמשיבים, כמפורט להלן.

הבקשה מטעם קוריצקי (רע"א 6682/15)

9.קוריצקי טוענת בבקשתה כי הערכאות הקודמות שגו בכך שלא הכירה בזכאותה לדיירות מוגנת במקרקעין. לטענתה, אפילו היא אינה עומדת בתנאים הקבועים לכך בחוק הגנת הדייר, הרי שבעלי הזכויות במקרקעין (המדינה והמשיבים, בתקופות שונות) הכירו בה כדיירת מוגנת ולמעשה "ויתרו" על הטענות נגדה בהקשר זה. כמו כן, היא תוקפת את הקביעה לפיה המשיבים 139-1 הם בעלי הזכויות במקרקעין.

הבקשה מטעם אבינרי (רע"א 6716/15)

10.אבינרי תוקפת גם היא את הקביעה של בית המשפט המחוזי לפיה אין היא דיירת מוגנת במקרקעין. טענתה העיקרית נוגעת לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החניון שהיא הפעילה במקרקעין כעסק לא הופעל בהם קודם לכן על-ידי בעלה. לטענתה, קביעה זו מהווה התערבות שאינה מוצדקת בממצא עובדתי של בית משפט השלום. לגופם של דברים, אבינרי טוענת כי במקרקעין הופעל עסק של חניון עוד בתקופה שבה בעלה היה חי, ומכאן שהיא עומדת בתנאיו של סעיף 26 לחוק הגנת הדייר. לצורך חיזוק טענה זו, אבינרי הגישה ביום 11.11.2015 בקשה לצירוף ראיות חדשות – מכתבים ומסמכים אחרים שמהם עולה, כך נטען, כי החניון במקרקעין הופעל עוד במהלך חייו של גדעון.

הבקשה מטעם המשיבים (רע"א 6809/15)

11.המשיבים הגישו גם הם בקשת רשות ערעור. בקשה זו מתמקדת בעיקרה במישור היחסים שבין המשיבים לבין רשות מקרקעי ישראל. הבקשה הוגדרה ככזו שהוגשה "מטעמי זהירות", בהתחשב בכך שלנוכח התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, אין עוד צורך לדון בטענות המועלות בה. המשיבים הבהירו אפוא כי הבקשה הוגשה בשל כך שאבינרי וקוריצקי הגישו בקשות רשות ערעור מטעמן, ואם טענותיהן יתקבלו הרי שלמחלוקת הנטענת בבקשה עשויה להיות שוב רלוונטיות.

התפתחויות נוספות

12.ביום 10.11.2015 דחיתי בקשה מטעמה של אבינרי לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שלה.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בשלוש הבקשות הגעתי למסקנה כי יש לדחות את כולן, אף מבלי להידרש לתגובה מצד מי מבעלי הדין. אשר לבקשות שהוגשו מטעמן של אבינרי וקוריצקי – התרשמתי שהן אינן עומדות באמות המידה הנדרשות לצורך מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' הדר חיפה (מצת אור) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). חלק מהטענות שהעלו קוריצקי ואבינרי נגעו לאופן יישום הדין על-ידי הערכאות הקודמות. טענות אחרות נסבו על קביעות שבעובדה (כזו היא, למשל, טענתה של אבינרי בעניין מועדי הפעלתו של החניון). אלה כאלה אינן מצדיקות הענקתה של רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מסיבה זו לא ראיתי להיעתר גם לבקשה להוספת ראיות שהוגשה מצדה של אבינרי, מה גם שאבינרי לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי לא ניתן היה לגלות ראיות אלה בשקידה ראויה ולהגישן קודם לכן (ראו למשל: ע"א 3911/01 כספי נ' נס, רו"ח , פ"ד נ"ו(6) 752, 768 (2002)).

14.משהגעתי לתוצאה זו, אין אני נדרשת לדון בסוגיות נוספות שהתעוררו במרוצת ההליכים בנוגע לדיני הגנת הדייר, וכן בממשק בינם לבין סעיף 126 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, ושלגביהן נטען כי טרם ניתן להן מענה מלא בדין. כידוע, אין מקום להענקתה של רשות ערעור על יסוד טענות שהכרעה בהן לא תועיל למבקש, בהינתן העובדות שהוכחו (ראו למשל: רע"א 7664/13 סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות , פסקה 27 (16.1.2014)).

15.לפני סיום, ראיתי לנכון להתייחס לאורכן של בקשות רשות הערעור במקרה דנן, על נספחיהן (במיוחד הדברים אמורים ביחס לבקשה שהגישה אבינרי, אשר משתרעת על פני כארבעים עמודים וכוללת 18 מוצגים). לא למותר לציין, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחזיק 25 עמודים. בהחלטתי בבע"ם 329/15 פלוני נ' פלוני

(25.2.2015) עמדתי על הקושי הטמון בהגשת כתבי טענות באורך בלתי סביר, באופן שמצדיק, במקרים המתאימים, השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה. דומה שקושי זה מתעורר גם במקרה דנן, לפחות בחלק מן הבקשות. עם זאת, לפנים משורת הדין ובשים לב לכך שכבר נפסקו לחובת אבינרי הוצאות במסגרת הליך זה (בהחלטתי מיום 10.11.2015) אינני מורה על עשיית צו להוצאות.

16.סוף דבר: הבקשות נדחות.